וכך, במשך שלושים שנה חלמתי על הטבע הפראי של מערב ארצות הברית, שנראה לי המקום היפה בעולם, כפי שחשבו הורי, כשחזרו משם. בשיחה עם אבא שלי גיליתי שאמא שלי, זכרונה לברכה, היתה בגילי בטיול הזה.
עת התקרבתי לגיל 47 המפחיד (הגיל שבו גילו לאמא שלי סרטן, קצת אחרי שחזרה) וכנראה לא במקרה, סימנתי לי את יולי אוגוסט 2017 כתפוסים, והרמתי טלפון לשכנתי נטע דגני. אם כבר לחלות (טפו טפו!) אז עם דלי ריק.

נטע, מלבד היותה אמו של חבר טוב של בני, היא ה-מחברת של מדריכי טיולים לארצות הברית ותופרת טיולים בהתאמה אישית. אחרי שעה וחצי עם נטע יצאתי עם טבלה יומית מפורטת של לאן אנחנו נוסעים, איפה מטיילים, כמה זמן צריך וכמה זה יעלה. לכל שאלה שלי היתה לה תשובה, חישובים, הסברים ומסלולים. רכשתי את הספרים המתאימים וזהו. החלום עובר מרשימת הדלי לרשימת ה – TO DO!
תשובות לשאלות פרקטיות על הטיול הזה תוכלו למצוא באתר שלה  – בחירת מסלול, משך הטיול, עלותו, רשימות ציוד והמלצות לפעילויות עם ילדים בכל גיל וסוג. האתר, הספרים והשירות האישי שלה כה טובים ומשתלמים, שאין לי כוונה להחליף אותם בפוסטים האלו, אלא לספר דברים מהזווית שלי. באופן עקרוני – כשאני מחליטה שאני רוצה לעשות משהו כמו שצריך – אני נעזרת במומחית. ממליצה גם לכם.

דיסקליימר..

שלא תגידו שלא למדתי מהאמריקאים.. פרסומת בת עשר שניות לגלולות מלווה בקריינות של אזהרות של 20 שניות (בעוד השחקנית ממשיכה לצעוד ברחוב ולחייך לעוברים ושבים. נשבעת).
-"רק על עצמי לספר ידעתי" – איני מומחית לטיולים או לקמפינג, וכמו בפוסטים אחרים שלי על חופשות משפחתיות – אני שמחה לחלוק מנסיוני, אך לא כל דבר הוא ברמת "טיפ" לאחרים.
– אם לא רלוונטי לכם תוכלו לדלג קדימה לפרק הבא. אפשר לראות לפי הכותרות.
– זה אינו טיול הטבע הראשון שלנו עם הילדים, למרות שזהו טיול הקמפינג הארוך הראשון שלנו איתם. מבחינת הדינמיקה המשפחתית- כל אחד והמשפחה שלו והרגלי הטיול שלה. הדינמיקה שלנו מתאימה לי ומתאימה לטיול הזה. אם אתם רוצים משפחה וילדים שכיף לטייל איתם מעל חודש, נסו לייצר משפחה וילדים שכיף לחיות איתם באופן כללי – נראה לי שזה יעבוד גם בחו"ל.
– למרות היותי חשופה מאד, אני שומרת על הפרטיות של בני משפחתי, ולכן לא ששה לשתף במשברים או מריבות. כמובן שהיו, כי ככה זה בחיים, אבל היו באמת מעט.
– אני מתחילה את הפוסט הראשון אבל לא ממש יודעת היכן אסיים. בראש שלי תקוות לפוסט נוסף על טיולי טבע עם ילדים, וקצת על שמורות הטבע בארצות הברית – המוסד, המיתוג והשירות.
– לא אציין כאן מסלולים מפורטים. יש מי שעושים זאת טוב ממני וזו פרנסתם, וזה גם לא נראה לי מעניין או מתאים ברמת פירוט כזו. מוזמנים לשאול בפרטי!
– אשמח מאד לענות על כל שאלה בתגובות לפוסטים שלי! אז אם יש לך שאלה ולא קיבלת תשובה בבלוג – אני כאן לענות.

כמה, איפה איך – תקציב ותכנון טיול קמפינג בארצות הברית

הכי קל היה לענות על השאלה: לאן?
לכל מקום.
רציתי להיות בכל המקומות שחלמתי עליהם במשך שנים, כולל שנתיים מעקב אחרי אינסטגרמר שאשכרה גר בשמורת יוסמיטי (ונשפט על עבירות שעשה בפארק הלאומי!!). ילוסטון, ברייס, זאיון, יוסמיטי, גרנד קניון. דיסקסנו עלויות ואורך טיול ואת היתר נטע תפרה. על הדרך נוספו כמה שמורות טבע ונקודות חובה.

השאלה השניה היתה – קרוואן או אוהל. באתר של נטע ובספרים יש הסברים מפורטים על היתרונות והחסרונות של כולם, כולל דירוגים של חניוני מחנאות (כמה פעמים אפשר לכתוב 'קמפינג'?) ואני שמחה לשתף את ההחלטה שלנו.

קרוואן נראה לי טרחה ומועקה: לארגן אותו בכל עצירה, לשמור עליו מסודר כל הזמן, להשתרך לאט ובעיקר להיות תקועים אחד עם השני בחלל צפוף במשך שלושים יום או יותר. בעוד טיול באוהל משלב קמפינג עם בתי מלון, שמאפשרים מדי פעם רענון, רווחה, פרטיות ונוחות. ויותר מכך- ברכב פרטי ואוהל אפשר להגיע למקומות יפים יותר, להתנייד יותר בקלות, ולהיות ממש בתוך הטבע ומתחת כיפת השמיים.
שיקול לא פחות חשוב: אוהל זול יותר.
*לגבי התמונות: אם לוחצים מגיעים למקומות נפלאים!

חששתי מהטיול הזה נורא. כמו רוב הפחדים – הם לא ממש היו רציונליים. כמו רוב הפחדים, בטח תזהו כמה מהם:
– איך אצליח לעזוב את העבודה לפרק זמן כזה ארוך?
– מה נעשה עם גריזלי?
– איך נממן את זה?
– איך נצליח להיות כולנו יחד במשך 35 ימים?
– איך אצליח להירדם באוהל?!
– איך אצליח לארוז פחות משישה זוגות נעליים לחמישה שבועות??
רוב הפחדים לא היו מבוססים. ידעתי שאנחנו בתקופה של דינמיקה משפחתית מעולה, ושיהיה לנו מעולה. מצאנו סידור לגריזלי, שנשאר בבית עם השגחה, מצאתי מחליפה לפרויקטים שלי בעיצוב פנים.
לגבי האריזה והלינה באוהל, שכמעט הכי חששתי מפניה – למדתי כמה דברים ולכן אתחיל בהם.

קמפינג באמריקה? – אמריקה!

מהר מאד זו היתה מילת התואר החביבה עלינו. "אמריקה!".
זה באמת מתאים. הכל כל כך נוח, מסודר ומוסבר, שאין לתאר. ובכל זאת, אנסה.
אילו ידעתי שהלינה באתרי קמפינג תהיה כה חלומית, הייתי ממירה כמה וכמה לילות במלון בלילות באוהל.
ראשית, ספוטניות היא לישראלים. קמפינג בתוך שמורות לאומיות ובאתרים שווים צריך להזמין הרבה חודשים מראש. חלק אפשר גם 8 חודשים מראש וחלק נפתח להזמנות "רק" 5 חודשים מראש. נטע הכינה לי רשימה עם מועדים מדויקים של מה להזמין מתי, ואיפה. אתרי האינטרנט של אתרי הקמפינג מזעזעים למדי, אבל כשלומדים איך למלא אותם זה פשוט. זה עולה בין 30-50 דולר ללילה.
בכל אתר קמפינג מחכים לכם. או שהשם שלי היה רשום במקום עצמו, או התאריך בו עוזבים. באתרים גדולים יותר הריינג'רז יסבירו לכם את כל הכללים, יציידו אתכם במפה של המחנה, ויהיו מקסימים באופן כללי. עוד על הפקחים המהממים בפוסט הבא.

בכל אתר בו הקמנו אוהל היו הדברים הבאים:
– מקום מובנה לאוהל עצמו (אם האדמה קשה עשוי להיות ריבוע של חול משוטח. אם זה יער יהיה שטח פנוי).
– שולחן וספסלים, לעיתים על גבי משטח בטון.
– אזור למדורה, לעיתים על משטח בטון (כמו בתמונה) עם רשת לגריל מעליו (שאפשר להתקין בגבהים שונים מעל לאש!)
– לעיתים עוד עמדה לגריל בנפרד.
– במקומות עם דובים – ארון ברזל לסגור בו את כל האוכל והכלים בסגירה שהיא מבחן אינטליגנציה מסוג "האם אתה חכם יותר מדוב?".
– במקומות חמים במיוחד גם קירוי בנוי לצל (עלינו הוא הגן ממבול פעם אחת או יותר).
– פעם אחת גם היה לנו עמוד עם חיבורי חשמל, ארון קטן ותאורה בגג של המבנה מעל לשולחן.

בכל מחנה יש שירותים קרובים (לרוב נקיים מאד ומאובזרים) ובחלקם יש מקלחות. יש ברז מים ולרוב עמדה/כיור לשטיפת כלים (או חדר ממש). הם מוארים כל הלילה. כל השאר חשוך, וטוב שכך.
בכניסה לשמורות הגדולות אפשר לקנות עצים למדורה (אם מותר להבעיר מדורות, תלוי בסכנת השריפות), ובקטנות אפשר לקחת ולהשאיר כסף, או לגשת למנהל האתר (campsite host – תפקיד שיש לשאוף אליו, תאמינו לי). בשמורות הגדולות (שטח ילוסטון כשליש ממדינת ישראל!) יש ממש "כפרים" במרכז, ובהם מסעדות, סופרמרקטים שווים ביותר וחנויות מזכרות (שוות ביותר!) ומקומות לעשות כביסה בכמה דולרים. אם לא בא לכם לבשל – אתם מסודרים. אורזים כמות קטנה של בגדים בסיסיים ועושים כביסה כל כמה ימים. המטורפים האלו משתמשים במייבש גם במדבריות הלוהטים של יוטה, שם כביסה תתייבש תוך 10 דקות בחוץ. בהתחלה מגנים את הבזבוז, אחרי שבועיים מתמכרים לנוחות. אמריקה.

ככה נראה האוהל מהכיוון השני בקודכרום, יוטה:

חלק מהחניונים בהם ישנו היו בפרקים שאינם לאומיים, אך מהממים לא פחות.
בכולם היה לנו שטח גדול לעצמנו, פרטיות ושקט, והכי שווה: זכינו לישון תחת כיפת השמיים, לראות את השקיעה, הירח והכוכבים, הזריחה. לשמוע את הרוח, הציפורים, התנים. מהארץ הבאנו 3 שקי שינה וזהו. את האוהל קנינו שם כמו גם את שאר הציוד, ולמרות שהיה בסיסי, הגג שלו היה חשוף לשמיים וזה היה נפלא, רוב הזמן.
נכון, פחדתי פחד מוות מפגיעת ברק בליל סערה מטורפת בילוסטון, שוכבת וסופרת שניות בין ברק לרעם (זה הגיע לשתיים!!) ומתפללת שהאוהל לא יוצף במבול, וגם מתתי מחום לילה אחד בזאיון, אבל זה חלק מהחוויה ולא הייתי מוותרת עליה.
המזרן המתנפח הזוגי שלנו התפנצ'ר אחרי שני לילות (רק אני שונאת מזרנים מתנפחים?) ואת יתר הלילות חלקנו על מזרן יחיד מתנפח ושני מזרני שטח דקים ונוחים. מבחינתי בפעם הבאה – 4 שטוחים וזהו.

קצת על ציוד לקמפינג

מהר מאד למדנו להקים מחנה ולקפל אותו בדקות ספורות.
אפילו בלגניסטים כמונו למדו לשמור על סדר מסויים כדי למצוא דברים בקלות באוטו הענק, ולא לאבד כלום (כמעט):
-ארגז לאוכל יבש (פסטה, רוטב לפסטה, תבלינים, שמן זית, נוטלה)
-ארגז לכלי אוכל ובישול (אנחנו נגד חד פעמי וקל לשטוף: צלחות, כוסות סכו"ם, סיר, מחבת, כפות, סכינים קרש חיתוך, קופסאות פלסטיק לאחסון וכאלה)
-ארגז לכלי ניקוי (טישו, סבון כלים וספוג, סבון לידיים, גפרורים, מגבונים, המון שקיות זיפ-לוק!)
– שקית לפנסים ותאורה
וכמה שיותר מקומות קבועים בתא המטען לגזיה, למזרנים ולמשאבה שלהם וכולי..תתי חלוקות. בין המקצוענים שהקיפו אותנו היו אנשים עם בגאז' מחולק לתאים ומגירות. יום אחד אולי גם לנו יהיה.
את הרוב קנינו בסופרים (מי יתנני וולמארט וטארגט) בהם יש מחלקות ענקיות לציוד קמפינג. מי שרוצה ציוד מקצועי ושיצאו לו העיניים יכול לקפוץ לסניף של REI – "למטייל" המקומי. חילקנו בין 3 ארזגים מסודרים וצידנית (ארגזים לאוכל יבש/ כלי בישול ואוכל/ כלים וחומרי ניקיון). בסוף הטיול השארנו את הציוד אצל משפחה וחברים יקרים בעמק הסיליקון, למעט האוהל, מזרני השטח ושק שינה מעולה שחזרו איתנו.
בזכות תאורה (שרשרת נורות שתלויה כאן למעלה בין העצים) ומפת שולחן יצא לנו לשחק לא מעט "קאטאן" ביחד, וגם ללכת לישון כמעט אחרי כולם.

ביקרתי בניו יורק פעם אחת, לפני 20 שנה, וכבר אז ידעתי שניו-יורק זה לא אמריקה. מי שמכיר את אמריקה יודע שקשה למצוא מדינה שונה יותר מישראל. כך גם באתרי הקמפינג: מאורגן, מסודר, נקי, שקט ומרווח. חשוב להבין שטיול עם אוהל אינו טיול באוהל. באוהל רק ישנים, ואת יתר הזמן במחנה מבלים בשטח רחב ידיים, מלא נקודות עניין ויופי, ממנו אפשר לצאת לתור את הסביבה הקרובה בסביבה בטוחה וידידותית מאד. מתוך המשפחות שחנו לידינו כמחצית היו אמריקאים ומחצית זרים, וכולם עשו רושם אנשים טובים ונעימים. לי לא היתה שום בעיה לשלוח את הילדים לבד לשירותים (טוב, הם גדולים, אבל גם אילו היו קטנים יותר, כך נראה לי) וכאשר שכחתי את הטלפון הנייד בשירותים הוא חזר אלינו תוך דקות ספורות (מי הגאונה שצילמה את המספר של ה camp site בהתלהבות, מי?).

שעות בדרכים – על הנהיגה

נשאלתי מה היינו עושים אחרת בטיול. ובכן, כפי שכתבתי הייתי לנה יותר באוהל ופחות בבתי מלון, רק במעט (כדי לחסוך כסף), והלוואי שהיתה לי דרך ללון בחניוני לילה מסוימים יותר מלילה אחד. בטיול כה ארוך רוצים להספיק הרבה, בעיקר כשהעלות המרכזית היא כרטיסי הטיסה. על פי בקשתי נטע ארגנה לנו טיול עם נסיעות קצרות.

בעוד משפחות אחרות העידו על נסיעות של 8 עד 14 שעות במכה, אני ידעתי שאיני רוצה להיות באוטו יותר מ3-4 שעות במכה, מכסימום 5 אם חייבים. מנסיוני זה מעייף, זה הופך את כולם עצבניים, במיוחד את אלו שסובלים מנסיעות, וזה לא שווה את זה. אין טעם לצאת לטיול כזה אם הוא מרגיש כמו עונש, אם צריך לצעוק על הילדים לקום או לשבת או לבוא או ללכת. עשינו את הכל בקצב שלנו ובכיף.
כל נסיעה של 3 שעות כללה אצלנו לפחות 2 עצירות (פיפי, שתיה, חילוץ עצמות, התפעלות ממבחר המשקאות המחרידים המקומי) ולכן היה הכרח לעצור ללון במקומות ללילה אחד ולהמשיך. בדיעבד, ואני לא סגורה על זה, אולי עדיף לבלות 2 לילות בחלק מהמקומות ולנסוע יותר. כך אפשר לקום בבוקר ולצאת לטיול מוקדם יותר, בלי לקפל את האוהל. אפשר כך לחוות חניון לילה ליותר זמן. התפלצתי מקנאה למראה המקומיים, שמגיעים מדוגמים עם כל הציוד וכל הבית לבלות שבוע במקומות בהם בילינו לילה אחד בלבד.

מתוך 5 השבועות של הטיול היינו שבוע בערים – לילה אחד בניו יורק וחמישה בסן פרנסיסקו. הייתי מוותרת על הסיום ומקצרת את הטיול ל-4 שבועות, אבל לא רציתי ולא יכולתי: רציתי להספיק לבקר משפחה וחברים יקרים שגרים שם ולכן הארכתי את הסיום. הגענו לעיר עייפים ורוצים הביתה. לא רבנו יותר או נהננו פחות, אבל באמת שכבר לא היה לנו כוח. הסיום העירוני גם מקפיץ את עלויות הטיול. עיר לחוד וטבע לחוד – וזה טיול טבע. אם יש לכם תקציב לקפוץ בלי קשר לניו יורק או לחוף המערבי – בעיני עדיף לא לערבב שמחה בשמחה.

כפי שציפיתי, רוב שמורות הטבע בהן ביקרנו ניחנו ביופי שאי אפשר להכיל. הלב כואב ממש. אתם תראו בפוסט הבא..
מצד שני, דווקא הפארקים בהם ישנו היו יפים בצורה כמעט הגיונית. עדיין צבטנו את עצמנו בכל פעם שהגענו לעוד אתר, יפה מקודמו, גילינו את היער, או הנהר, או האגם הסמוכים. את הציפורים או האיילים או הסנאים שמחכים לנו.
אבל במבט לאחור, המקומות שהכי נשארו איתנו הם אלו בהם נטינו אוהל, בהם שהינו ממש. המקומות בהם ישנו, קמנו, אכלנו, שיחקנו והיה לנו יותר זמן להבין שאנחנו ממש שם, על אמת, חיים את החלום.

בפוסט הבא נראה לי שאכתוב קצת על הביחד, החיבור והניתוק, ואולי גם על טיולים רגליים בטבע עם ילדים. נתראה! (והנה לינק לכל ארבעת הפוסטים שכתבתי על הטיול הזה).