מהבחינה הזו כל עסק הוא סטארט-אפ קטן וכולנו יזמיות שעושות "בוט-סטרפינג"* – אם אני לא אאמין ששווה להשקיע בעסק של עצמי – איך אצפה ממשקיעים אחרים להאמין בי? האם העסק שלי לא ראוי לבעלות המקצוע הטובות ביותר? (רמז: הטובות ביותר לא עושות טובות בחינם, גם אם הן חברות שלך). האם אני מאמינה שהעסק שלי יוכל להחזיר לי את ההשקעה הזו? אם התשובה היא לא – אני בבעיה.

החדשות הטובות הן, שלא מדובר רק בהשקעה של כסף ובתוצאות מקצועיות.
כשאני נותנת מקום לאנשים אחרים – בעיקר נשים אחרות – להיכנס לעסק שלי ומשתפת אותם – אני פחות לבד: גם הן רוצות שאצליח, גם הם הופכות להיות חלק מהתמונה הגדולה של העסק שלי.

אני מרוויחה עוד נקודות מבט, עוד הצעות ודיעות שלא הייתי חושבת עליהן בעצמי, אני מרוויחה אנשים לעשות איתם סיעור מוחות על כיוונים חשובים, אני מרוויחה הזדמנויות לצאת מאזור הנוחות של עצמי.
יש לי למי להרים טלפון מתרגש כשכל המקומות בקורס נמכרו, או כשקיבלתי הודעה על הצלחה מטורפת של שיחת ייעוץ שלי.

זה קורה לי בחודשים האחרונים עם הנשים שעובדות איתי בעסק ואני מרגישה שהגעתי למקומות שלעולם לא הייתי מגיעה אליהם אלמלא שיתוף הפעולה הזה. אני מאמינה בעסק שלי, ולכן כמובן שהוא שווה את זה. ולכן כשאני משלמת להן, הן לוקחות חלק ונותנות חלק גדול עוד יותר. ואני מנצלת את ההזדמנות בפוסט הזה ומודה לכן שוב, למרות שאני מודה להן באופן פרטי כל הזמן.

ואז מתפנה לי מקום לעשות דברים חשובים אחרים כמו לשבת ולחשוב על ההרצאות הבאות שלי, ועל שלל המדיומים שמחכים לי שאנצל אותם, ועל הדברים המדויקים ביותר שאני רוצה להגיד לך. כמו הפוסט הזה למשל.

*Boot-strapping – 'למשוך את עצמך בשרוכי-נעלייך' הוא כינוי למימון עצמי בעולם ההזנקים, מטאפורה שלקוחה מהסיפור על הברון מינכאוזן, שמשך את עצמו מביצה טובענית באמצעות השיער שלו עצמו.