נ.ב הוא פרויקט צומח, בו אני משתפת בכל שבוע שיר שקשור לאותה השנה בחיי. 52 שירים על פני 52 שבועות ושנים. אלו לא בהכרח השירים שאני הכי אוהבת, אבל יחד הם מרכיבים את "פסקול חיי". כשאסיים, אהיה בת 53. האזנה נעימה!
פרויקט נ.ב. הוא אלבום זכרונות מוסיקלי (תודה לרוני שרייבר, תלמידה ואחות וירטואלית, על ההברקה בגימטריה). בכל שבוע אני "נזכרת בדבר", בוחרת שיר שמתאים לשנה בחיי וכותבת עליה, או על השיר. הפוסט הזה נולד עם הסיכומים לקראת יום הולדת 50, נגנז וחזר קצת לפני יום הולדתי ה – 52, כשהייתי בקורס ויפסנה. אז גם הבנתי ש-52 הוא מניין השבועות בשנה. כשאסיים – אהיה בת 53. זה קצת כמו להגיש לכם שיר ברדיו.
הרעיון התאים לשני צרכים שלי: של תיעוד (אני קוראת לזה הנצחה) ושל יצירה. אני אוהבת מסגרות, מסורות וגבולות, ותמיד רציתי לפבלש בה משהו קטן מדי שבוע. רציתי גם לספר קצת על חיי כדי "להשאיר משהו אחרי". אמא שלי נפטרה לפני גיל 53 והשנה הזו משמעותית לי מאוד. התיעוד הזה מאפשר לי לכתוב "אלבום תמונות מוסיקלי", שיהיה. עבודת המחקר הזאת, להיזכר בסיפורים ובשירים, תהיה מעניינת ומרגשת עבורי – אני מקווה שגם לך!
נ.ב: אני מזמינה אותך להוסיף את ה-נ.ב שלך בתגובות לפוסט הזה.
נ.ב.ב. – אם הפורמט הזה עשה לך גם חשק – אני אשמח לראות אותו משוכפל בכל וריאציה! בקשתי היא להפנות לפוסט הזה עם לינק, וזהו. ברכתי שלוחה.
רוצה לקבל את השיר השבועי בכל יום רביעי למייל?
ואלה שנות:
2000 - קופידון - לגעת באושר
בערך באמצע שנת אלפיים הבנתי שאם אני מחפשת זוגיות ברצינות – אני צריכה לעשות את זה ברצינות, ואם אני רוצה זוגיות שונה – החיפוש צריך להיות שונה (ממה שעשיתי עד היום). בעקבות חברה של חברה שמצאה זוגיות נכנסתי לקופידון, אז אפליקציית היכרות חדשנית בימיה הראשונים, ובימיו הראשונים של האינטרנט. לרוב הגדול של המשתמשים אפילו לא היו תמונות.
כתבתי תיאור כלשהו של עצמי, יצאתי עם שני בחורים לדייט אחד, עד שמצאתי פרופיל של בחור שתיאר את עצמו בשתי מילים: "נוגע באושר". לא ממש ידעתי איך לאכול את הביטוי הזה, אבל קיננה בי שאלה: אם הוא מתכוון לזה ברצינות – הרי שמעולם לא פגשתי מישהו שיתאר את עצמו דווקא כך. אדם מאושר? באמת?
הרמתי טלפון, וכששמעתי את הקול החם במשיבון – ידעתי שהגעתי למקום הנכון. השארתי הודעה ו… חיכיתי.
הוא חזר אלי רק יממה לאחר מכן, במהלכה הצלחתי לאכול סרטים שונים ומשונים (כל כך התלהבתי מקולו בהודעה, שהודעתי לברברה, המורה שלי, שהיום אני משאירה את הנייד דולק כי אני מחכה לשיחה חשובה). הוא בדיוק חזר מויפסנה והתקשר אלי ביום בו שכבתי מיובשת על הספה. אחרי שיחת טלפון קצרה החלטתי להרים את עצמי וללכת איך שאני לבית קפה קרוב אלי, "תוצרת הארץ".
הייתי כל כך בשוק מעצמי שכשפגשתי מכר בבית הקפה ביקשתי להצטרף אליו לשולחן, כדי שאם מדובר במכה, אוכל להישאר שם ולהתחמק. לא ידעתי אפילו איך דני נראה – גם לו לא היתה תמונה והוא לא סיפר לי. "מה", שאלתי אותו, "אני אזהה אותך לפי החיוך?". ובכן, כן. בחור חתיך, עם חיוך קורן של אחרי ויפסנה, לבוש כולו לבן, חצה את כיכר מסריק ופניו אל הקפה, ואני מיד נפרדתי מהמכר ועברתי לשבת בשולחן לבד.
וכך יצא שהכרתי את דן, שהיה שונה מכל הבחורים שהכרתי לפני כן. אמנם ירושלמי, פיצ'ר פופולרי עד אז בקרב בני זוג שלי, אבל ממשפחה מסורתית, לא מתחום התקשורת או העיצוב – שונה מכל מי שהכרתי לפני כן. היה לנו בליינד דייט ראשון נהדר, שהמשיך לשני ושלישי ו….
עד היום לדני ולי יש נקודות משותפות מעטות ביותר. הוא בכלל למד פיזיקה ומחשבים, נמשך ליהדות, מדיטציה ובודהיזם, ואני? פחות. במוסיקה היו לנו כמה נקודות משיקות (שחלקן יופיעו בשנים הקרובות), בינהן אהבה לאופרה, לירמי קפלן, אביתר בנאי וכנסיית השכל. ובהחלט היינו עושים אהבה.
2001 - לרע ולטוב
דני ואני עברנו לגור ביחד די מהר. כמו שקורה הרבה פעמים, החוזה שלו בדירה בנורדאו הסתיים, והוא עבר לגור איתי בנביאים. בפסח של 2001 טסנו ביחד לטיול ארוך בויאטנאם. בליל הסדר, אותו חגגנו בצורה מאולתרת ומוזרה בחדר המלון שלנו, החלטנו להתחתן. ידעתי מיד איפה זה יהיה, כי בראשי זכרתי חתונה שהייתי בה (של שמוליק, שלמד איתי בתיכון) באבו גוש.
התאריך שנבחר היה 5 בספטמבר, שהיה גם יום הנישואין של ההורים שלי. הגפנים שבבוסתן היו מלאים ענבים בשלים שקישטו את החופה. צעדנו לחופה עם השיר "לרע ולטוב" של ירמי קפלן, שיצא בשנת 99 ושמענו אותו הרבה בבית. כמו רוב הדברים שהיו קשורים בחתונה, החלטנו על זה די מהר (מתברר שמגיל יחסית צעיר אני טובה בלא לעשות סיפור מדברים ולקבל החלטות "גורליות" בצורה מהירה) וזה התאים לי מאוד.
בגלל שדני ממשפחה דתית התחתנו עם רב מצוהר, ומלבד האלבום היפהפה (אותו צילמה בכשרון רב מיכל רביבו), דווקא הימים שזכורים לי היטב הם ערב לפני החתונה וערב אחרי, יושבים וקוראים בהתרגשות את הברכות המשגעות שקיבלנו (ששמורות לנו עד היום בארגז). היה פקק גדול בגלל תאונה בדרך מתל אביב (כבר אז היו פקקים!) ולא רק שרבים מהאורחים איחרו לחופה, גם אנחנו הגענו כבר אחרי השקיעה, ובגלל שהיה חשוך הצטלמנו בשירותים. נשבעת.
מילות השיר התאימו לי גם בגלל שהן רפרנס לטקס חופה נוצרי, כזה שאנחנו מכירים מהסרטים – For better for worse. אז עוד קצת חששתי מטקס יהודי ומרוב הדברים שהדת סימלה (או חשבתי שמסמלת, לי). מאז גם המשפחה וגם אני התקרבנו עוד למסורת. כמו כל נישואין, כשאני כותבת את זה 22 שנה אחר כך, היה טוב והיה רע. אנחנו עדיין לא יודעים מה יגבר, אבל מחדשים את ההבטחה הזאת כל שנה.
"השקט שחיפשה עכשיו מגיע,
חיבוק אחד ארוך וחלום מרגיע".
משהו בתבנית הופר: אחרי הרבה מערכות יחסים קצרות (הארוכה שבהם היתה 8 חודשים), הגיעה אחת שמחזיקה מעל עשרים שנה.
2002 - ים של שינויים (אמהות)
מאז גיל 12 ידעתי שאני רוצה להיות אמא. ומאז הגיל הזה פחדתי שלא אצליח להיות.
אולי בגלל חוסר ההשתייכות המובהקת שלי למין הנשי (= שטוחה בלי ציצים) היתה בי תמיד איזו חרדה, ברמת הידיעה כמעט, שלא אצליח להיכנס להריון.
היום בו גיליתי שאני בהריון היה היום השליו בחיי. אני זוכרת את זה היטב: חזרנו מטיול של חודש וקצת בנפאל, שנה אחרי הטיול בו החלטנו להתחתן, ודירת החלומות שלנו, אותה ראינו בתל אביב ערב הנסיעה לנפאל וחשבנו שהפסדנו – חזרה בדיוק לשוק.
אחרי משא ומתן קצר קנינו אותה ובאותו היום יצאנו לחגוג בקופי בר, אצל שמש על הבר. הרמנו כוסית קוסמופוליטן לחיים, אבל משהו לא היה כרגיל. הרגשתי בעעע. זה לא היה אופייני לי. כשהג'ינס הגבוהים של "קום איל פו" לא נסגרו עלי החלטתי לעשות בדיקת הריון.
עשיתי. היא יצאה חיובית.
כל הסרטים בהם הגיבורה מחכה בעצבנות לתוצאות הבדיקה הביתית הם שקר אחד גדול: שני הקווים מופיעים תוך שניה וחצי, והם ברורים מאוד.
ביום בו קנינו דירה ונכנסנו להתחייבות הכספית הגדולה ביותר שיש לאדם בחייו הבוגרים – גילינו שאנחנו עומדים להיות הורים.
שלווה עצומה נפלה עלי. לראשונה בחיי, חוויתי שקט מוחלט. כל הרעשים, הפחדים, החרדות – שקט. כאילו מישהו, אלוהים בעצמו אולי, אומר לי: הכל בסדר. את בסדר. (דני לקח את צירוף שני האירועים האלו קצת יותר קשה, אבל זה עבר לו).
בבדיקת אולטרה-סאונד אצל רופא הנשים שלי (ששאל אותי בפשטות: את מרגישה בהריון? ועניתי: כן), גילינו שאני בהריון כבר 10 שבועות, עוד מעט מסיימת טרימסטר ראשון. מהמסך ניבט אלי תינוק מוגמר: 20 אצבעות והכל. פלטתי כזו צרחת הפתעה, שכל יושבי חדר ההמתנה אחר כך נעצו בי מבטים.
התברר, שהייתי בהריון עוד לפני שיצאנו לטיול, ואיזה מזל שהבדיקה שעשיתי אז היתה שלילית. אחרת כל הטיול היה נהרס עם דאגה וחרדות. והנה, אחרי שטיפסתי לגבהים, שהיתי במעיינות רותחים, חטפתי קלקול קיבה, שתיתי ועישנתי – עשיתי כל מה שכתוב בספר שאסור לעשות בטרימסטר הראשון, נולד תינוק מהמם ובריא בלידה נפלאה.
אני לא חושבת שיש משבר גדול יותר בחייה של אישה מאשר הפיכתה לאמא. זו נקודת ציון דרמטית, מאיזה כיוון שלא תסתכלו על זה. השנה הראשונה של האמהות עברה עלי, כמו מן הסתם על כל אישה, בעוצמות מטורפות של קושי ואהבה. אני זוכרת את עצמי בלילה הראשון אחרי שחזרנו עם שחר הביתה, חושבת שזהו, החיים שלי נגמרו ואין לי מושג איך אני אצליח לחזור לתפקד אי פעם. מתבוננת מחוץ לחלון חדר השינה שלי בנשים שהולכות ברחוב ונראות מאורגנות על עצמן, ותוהה איך הצליחו בכלל: להתלבש, להתאפר, לצאת מהבית.
עם הזמן למדתי גם אני, והתרגלתי, כמו כולנו, לסטטוס החדש שלי בתור רבים, במקום יחיד. עד היום זה אחד התפקידים המרגשים והמאתגרים בחיי. קשה ומתגמל כמוהו, אם לא יותר ממנו, הוא רק תפקיד בת הזוג.
דני, שלקח חופשת לידה, ירד אחריה ל 80% משרה ואחר כך ל 60, משאיר שני ימים פנויים לגמרי להיות עם שחר. לא יכולתי לבקש לעצמי בן זוג מסור יותר להורות ממנו, ועדיין השנה הזאת היתה כל כך לא פשוטה, גם ביננו.
גם האלבום המופתי של בק, שיצא כמה חודשים לפני הלידה, כמו השנה הזאת, היה מלא ברגשות סוערים.
קנינו אותו אבל לא הספקנו להקשיב לו כמו שצריך. אז לקחנו אותו לחדר הלידה באיכילוב, ושם, במשך 6 שעות, האזנתי לו שוב ושוב. אלבום מלנכולי, שלא לומר מרסק לב ממש, אבל כל כך יפה. הוא כתב את השירים האלו תוך שבוע, אחרי פרידה כואבת מבת זוג של כמעט עשור. בחיי שלא ידעתי באיזה שיר לבחור ואני ממליצה פשוט להקשיב לכל האלבום (Sea Change) אבל הנה אחד משוברי הלב הגדולים שלו.
עד היום בק הוא אחר הזמרים האהובים עלי, על כל הפאזות שלו. גם על שחר, הבן שלי. בשנה שעברה דני ואני נסענו לחופשה במדריד, כשגיליתי שיש שם הופעה של בק במועדון שהיה קצת יותר גדול מהבארבי. עמדנו קרוב לבמה, בקרב בני גילנו (גם בק נולד בשנת 1970), והרגשנו הכי בבית. הוא שר המון שירים מהאלבום הזה והיה מושלם. הופעה בלתי נשכחת ואלבום שצרוב לנו ישירות ללב.מטיול
2003 - שיר ערש לתינוק שלא מתחרז
אני לא זוכרת מה גרם לנו לבחור בשם שחר. אני זוכרת שעל הפרק היו השמות אופק (דני) וזוהר (אני) ובסוף זה מה שיצא; אחרי כמה ימים היה לנו ברור שזה השם. זה גם הלך טוב עם "אהרוני", שזה שם המשפחה של הילדים שלי.
בדיעבד, אני יכולה לומר ש'שחר' היא אחת המילים בעברית שהכי פחות מתחרזת. אולי בעצם עם כלום.
נכון כשאנחנו בוחרים שם לילד אנחנו מודאגים מאילו שמות גנאי יכולים לגזור ממנו? לאיזו קללה זה יכול להתחרז? אז גם כלום, וגם גיליתי שאני מאד אוהבת לשיר לילדים שלי שירים שאני ממציאה, ושם שלא מתחרז עם כלום זה קצת מאתגר.
כששחר נולד וכמו כל תינוק בריא התחיל לא לישון, נתתי דרור לכשרון החריזה שלי ולחיבתי לשירה, שהמתינה מגיל 11 להזדמנות הזאת. היום אני מבינה ששירי הערש-ראפ הספונטניים שלי, ששילבו תיאורים של כמה אמא עייפה, כמה הוא צורח ומה יקרה אם הוא לא יירדם, אולי תרמו לחוש הקצב והחריזה שלו – אבל בטח לא הרדימו אותו. הוא היה נועץ מבט מרותק ומקשיב לכל מילה. ככל שעברו החודשים הצלחתי להרדים אותו עם טקס שינה פחות או יותר קבוע, ובמקום להמציא שירים חדשים ומקוריים הלכתי על קלאסיקה.
"לילה טוב" אינו שיר שקל לשיר – לא להורים ובטח לא לילדים, אבל זו לחלוטין היתה ילדותי השניה להשמיע אותו לשחר ולשיר לו אותו. יחד עם "מאיה" של שלום חנוך, שהפכה ל"שן, שן, שחר, שחר קטן שלי" (בו חזרתי את המילה 'שחר' עם 'מחר' בשינוי טעם קל) אלו היו פחות או יותר שני שירי הערש ששרתי לבני. אני יודעת להגיד היום שהשירה עזרה גם לי להתאפס, לנשום עמוק יותר, להירגע ומתוקף כך גם להרגיע את הילדים לקראת השינה. כשנולדה בתי, שנתיים וקצת אחריו, בחרתי לה שם שמתחרז פחות או יותר עם כל מילה בעברית.
2004- בוליווד
חלק מהנדוניה של דני היתה גם הסרט הבוליוודי הזה, בטא, משנת 1992, שהוא הביא איתו ממסעותיו בהודו. גם כתיבת הפוסט הזה מבהירה לי עד כמה בסופו של דבר לא שמענו בבית שלנו מוסיקה כפי שרציתי שנשמע (בתור ילדה שגדלה בבית עם המון מוסיקה קלאסית נשבעתי שגם הילדים שלי יגדלו על מוסיקה) אבל את הפסקול של בטא שמענו לא מעט, גם בשנים הראשונות שלנו כזוג וגם כהורים. לצד קלטות הוידאו של הילדים (סבא טוביה ושירי אצבעות שונים).
אחד הנצחונות הקטנים שלי בתור אמא (השני הוא שמעולם לא נתתי לילדים שלי לשחק בשקיות סוכר בבתי קפה אלא הבאתי להם דברים מהבית, אם בכלל לקחתי אותם איתי לבתי קפה…) הוא שבאוטו לא שמענו מוסיקה של ילדים. הם שמעו יחד איתנו שירים שאנחנו אוהבים, ובמשך השנים היו תקועים לנו באוטו דיסקים (פעם היו דיסקים באוטו!) של שירים שאנחנו אוהבים, ואוהבים אותם יחד איתנו.
אני מתא על הפסקול של בטא, וגם על הקליפים הביזאריים של הריקודים ההודיים שמלווים אותו.
2005 - לבת שלי יש אמא
אז עוד לפני ששחר היה בן שנתיים הייתי בהריון. בטנטרום הראשון שלו, סביב גיל שנה ושמונה חודשים, ובאלו שהגיעו אחריו, לא הבנתי מה חשבתי לעצמי כשרציתי עוד ילד. פתאום קלטתי שהחלק הקשה עדיין לפני. אבל ההריון של עינב וגם הלידה שלה היו נהדרים, ויחד עם הבת הראשונה והילדה השניה שלי נולדה גם אמא שניה: רגועה יותר, סבלנית יותר, מרוצה יותר מעצמה. כנראה כתוצאה ישירה של זה, ואולי גם מעצמה, נולדה לי תינוקת חייכנית ורגועה, שאפילו ישנה לא רע בלילות. אחיה הגדול התאהב בה מיד. התמונה של שניהם בטיולון – הוא אוחז אותה בידיים שלו ואני מסיעה אותם, מרגשת אותי עד היום.
הפיכתי לאמא לבת גם שלחה אותי בשנה הזאת לסדנה של "אמהות שאיבדו אמהות" עליה כתבתי ודיברתי בכמה הזדמנויות. עיבדנו שם בדרכים רבות את הקשר של כל אחת עם אמא שלה: בשיחות, בציור, בכתיבה, בתנועה, בדמיון מודרך. הקשבנו וסיפרנו מי היא היתה. מה חסר לנו היום. מה קיבלנו ממנה. מה היינו רוצות לעצמינו. אילו אמהות אנחנו רוצות להיות לבנות שלנו. זו היתה נקודה משמעותית בחיי ואני אסירת תודה לגלית שפר, המנחה שלה, עד היום.
האלבום הזה של פול סיימון ליווה אותי שנים רבות. הוא יצא בשנת 83, אבל אני הגעתי אליו שנים אחר כך. זה כאילו אלבום עם פיצול אישיות: חצי מהשירים שלו קצביים וחכמולוגיים (When numbers get serious' Maybe I think too much) וחצי מהם מעורפלים ורומנטיים להחריד. אני מתה על החצי השני. קשה לי מאוד לבחור שיר אחד מהאלבום הזה, בעיקר התלבטתי על Train in the Distance, אבל אני מתה על התיפוף בשיר Hearts & Bones, שנשמע כמו גרסה רכה של התיפוף של Call me AL.
גרייסלנד יצא שלוש שנים אחר כך, בשנת 86, ובין שני האלבומים האלו בחרתי את הראשון למרות שגם על השני חרשתי וגם בו יש בלדות עם מילים מוזרות.
אני אוהבת את הרכות של הקול של פול סיימון ואת המילים הלא לגמרי ברורות. כמעט בכל שיר יש סצינות ספציפיות מאוד מצד אחד, שבנויות כנראה על אסוציאציות אישיות מאד מצד שני, שלגמרי אינן מובנות לי. ועדיין, המילים והמוסיקה מגיעות ישר ללב, כאילו מתוך געגוע. כמו ההבטחה, הציפיה, או המחשבה על בריחה בשיר "רכבת במרחק". בעדינות שלהם, ברומנטיות ובגעגוע, המילים האלו מתאימות לשנה הזו בחיים שלי. Negotiations and Love Songs – שורה מהשיר הזה הפכה כעבור כמה שנים לטייטל של אלבום אוסף שלו. ואלו שני דברים שמעניינים אותי מאוד.
2006 - בחזרה לאזרחי
בקיץ של שנת 2006 היתה לי תינוקת בת שנה וחצי, וצה"ל היה שוב בלבנון במלחמת לבנון השניה.
בשנה הזו הגשתי את אחת מתכניות הבוקר שהכי אהבתי. אני נתתי לה את השם "יוצאים לאור" – בה קראתי בכל בוקר בשש את כותרות העיתונים שיצאו לאור באותו היום, ויכולתי, כמעט לראשונה מזה שנים ברדיו, להתמקד באג'נדות שחשובות לי: קידום נשים, זכויות אזרח, פריפריה. כמה ימים לתוך המלחמה נורה פגז לכפר כנא שהרג כמאה אנשים בהם עשרות ילדים. יש מצב שהצילום הזה של גבר נושא פעוטה בידיו, לא ברור אם מתה או חיה, היה התמונה בעמוד הראשי של ידיעות אחרונות, ממנו קראתי את הכותרת: "עשרות הרוגים בהפגזה של צהל, גורם צבאי בכיר אומר: זה לא ישנה את בנק המטרות".
התייחסתי בשידור לביטוי הזה, שהוא חלק ממכבסת המילים שמאפשרת לכולנו לחיות עם מה שאנחנו עושים, ואמרתי משהו כמו: "בנק המטרות. זה ביטוי נקי כל כך, כלכלי כזה, כאילו אין שם ילדים בני שלוש".
מפקד גלי צה"ל דאז, אבי בניהו, קיבל מיד טלפונים וכנראה מכתבים שאומרים משהו בנוסח: "רונית כפיר טוענת שבבנק המטרות של צהל יש ילדים בני שלוש". ובכן, זה לא מה שאמרתי. עד היום אין לי ספק שאיש בצבא לא רוצה במותם של ילדים (למרות שהשאלה באיזה גיל פלסטינים חדלים להיות ילדים מעניינת בפני עצמה), ויש לי ביקורת על השפה, שהשימוש בה מאפשר לנו את הקיטוב והשנאה שבהם אנחנו חיים. ממחבל ועד חיסול, ניטרול, בנקים של מטרות, מוסרי וסטרילי – בחירת המילים שלנו צובעת הכל בגון פוליטי ואידאולוגי. פרופסור דניאל דור כתב על זה בספרו "עיתונות תחת השפעה".
בטלפון שהגיע מלשכתו של מפקד גלי צהל, אבי בניהו, נאמר לי לא להגיע למחרת לשדר. וזהו, לא הגעתי יותר לשדר. נערך לי מעין שימוע, אפילו הוצע לי להיות עוזרת מחלקת אינטרנט או משהו כזה, אבל קריירה של 18 שנה בגלי צהל הסתיימה בלי תודה, בלי טקס ואפילו בלי מחאה – לא מצד קולגות שלי ולא מצד מאזינים. בזמנו זה צרב מאוד, והייתי כל כך המומה שלקח לי כמה שנים לעכל את זה. מצד שני, ייתכן ששיחקתי עם הגבולות של מה מותר לי להגיד בשידור כי מיציתי. אחרי שנזרקתי מגלי צה"ל יכולתי להתמקד בעיצוב פנים וזה מה שעשיתי. היה לי כבר מספיק ניסיון להתמקד בזה ולהרוויח יותר מהעבודה הזאת.
באותה השנה יצא אלבום הבכורה של זמרת יהודיה מצפון לונדון שהעיף לנו את המוח. אני זוכרת את השיחה שלי עם שרלוט, בה היא מוודאת שיצא לי לשמוע את "ריהאב" של איימי ויינהאוס. מסוג השירים שאת זוכרת מתי שמעת אותם בפעם הראשונה, ואיך היית בטוחה שזה בטח שחזור של שיר ישן משנות השישים. שנים אחר כך, נמרח לי כל האייליינר כשייבבתי מול הסרט התיעודי על חייה. חובת צפייה למי שאהב אותה. במסיבת פורים לפני כמה שנים התחפשתי אליה, וזו היתה הפעם הראשונה והאחרונה בה שקלתי לעשות קעקוע.
2007 - מתנה לחיים
בשנת 2007 כבר היו לנו שני ילדים בגן. אחרי שנתיים במשפחתון של מירי ליד הבית, עינב הצטרפה לאחיה הגדול, במקום שעיצב לא רק את הילדים אלא בעיקר אותנו כהורים: גן פילו.
פילו, שאני לא מאמינה כשאני כותבת עליה זכרונה לברכה, היתה רונית פילוסוף, שהקימה את "גן השלום" שנקרא תמיד "גן פילו" – גן קהילתי, גן מעורבות הורים, שמחנך לפי התפיסה של לוריס מלגוצי, מרג'יו אמיליה. חמש שנים היינו בגן הזה, שלוש עם כל ילד (מתוכן שנה אחת חופפת). בחמש השנים האלו ההורות שלנו היתה מפוקסת יותר, קשובה יותר ומודעת יותר, בעיקר לעצמה. למדנו מפילו ומהדוגמא שהיא היתה לנו, הבנו כמה הרבה הילדים שלנו יודעים וכמה הם מסוגלים, הבנו שאי אפשר להתבונן על דברים מבחוץ ולהיות חלק מהם. היינו חלק, ועשינו דברים מבפנים.
על פילו כתבתי בפוסט הזה בבלוג שלי (אותו אני מאוד אוהבת) וביתר הפוסטים של סדרת "המלצות הורות".
אחד הדברים האהובים עלי בגן היו המסורות שלו, שגם הילדים לומדים דרכן ומקבלים פרפקטיבה על ההתפתחות והגדילה והלמידה שלהם: כשאת משתתפת בטקס שנה אחר שנה, ובכל שנה הטקס דומה אבל התפקיד לך משתנה בתוכו. אלו היו טקסים סביב ימים ועונות בשנה (טיול החצבים שפתח כל שנת לימודים, "משכיבים את השמש לישון" ביום הארוך בשנה בחוף הכלבים, מסיבת הפורים המסורתית שכולם כולם מתחפשים בה, ועוד).
אחת המסורות המרכזיות היתה קבלת השבת ביום שישי בצהריים. שם, בין היתר, הילדים יכלו לעלות על הקוביה בחצר ולשיר שיר. כמו יתר הדברים, זו היתה יוזמה מלאה של הילדים. הגננות לא דחפו אף ילד להופיע, לא חילקו "שווה בשווה" אלא איפשרו למי שרוצה, בזמן שלו ובקצב שלו, לבקש ולקבל את הבמה. היו ילדים שהופיעו שבוע אחרי שבוע והיו שלא עלו בכלל. מה שכמעט לא השתנה הם השירים: היה סבב ידוע פחות או יותר של שירים, שהילדים שמעו שבוע אחרי שבוע, למדו את מילותיהם ואימצו אותם. כשירגישו מוכנים, יעלו לשיר איתם.
כך גם אנחנו למדנו להכיר שירים שלא היו מגיעים מאף מקום אחר אלא מגן פילו, שחלק מהבוגרים שלו כבר בטח בני שלושים: אחד מהם היה השיר הנהדר הזה מתוך תכנית הילדים "קרוסלה". לא להאמין, אבל לא רק שגדלנו על ערוץ טלויזיה יחיד, אלא תכניות הילדים שאנחנו צפינו בהן שודרו בהתחלה בשחור לבן. את השיר הזה שחר מאוד אהב לשיר בראש השנה, והוא הפך גם מסורת במשפחה שלנו למשך כמה שנים, כגיוון מבורך לשירי החגים המוכרים.
2008 - שיהיה לך טוב
ידעתי את זה כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה: שבשנים האלו, תחילת שנות האלפיים, הפסקול יהיה מוקדש לילדים. זה לא נכון מבחינת איזו מוסיקה שמעתי אבל זה לגמרי נכון מבחינת מה אני זוכרת מהשנים האלו.
אנחנו עדיין בגן השלום, ואמנם הוא על שם השלום שעל שמו נקרא שלום חנוך, אבל גם שלום חנוך התאים לו. בין המסורות עליהן כתבתי (בשנה שעברה) היו חגיגות יום ההולדת. שישה ימי הולדת חגגנו כאן עם הילדים: מגיל שנתיים ועד חמש של שניהם. ובכל שנה אותו השיר. ילדי הגן וההורים שרים ומברכים את ילדת או ילד יום ההולדת: שיהיה לך טוב, שתספיק לאהוב עוד בגלגול הזה.
ולמרות שאיני מאמינה בגלגול נשמות, האיחולים שעולים מהשיר משמעותיים הרבה יותר מאשר "חג לו שמח וזר לו פורח" ומשנה לשנה כולנו ידענו את מילות השירים. בעצב גדול ובהודיה גדולה עוד יותר נפרדנו בשנה שעברה מפילו, ובגלגול הזה שלא היא הספיקה לא רק לאהוב, אלא להפיץ את האהבה שלה אצל מאות ילדים ומשפחות. אם יש אדם שהכרתי בחיי שאפשר לומר עליו שחייו לא היו לריק – זו פילו. וזה לגמרי לא קל.
2009 - לא קדושה אבל רזה
לילי אלן נכנסה לחיי עם האלבום הראשון שלה בשנת 2006, ומיד התאהבתי בה עם קליפ הנקמה המעולה של הלהיט הראשון שלה, Smile.
אבל החוצפה שלה יצאה לאור וגרמה לי להתאהב בה סופית באלבום השני שלה, שיצא ב 2009. גם כאן היה לי קשה לבחור רק שיר אחד מתוכו; ההתלבטות בין It's not fair למשל ל Who'd have known ובסוף בחרתי דווקא את הלהיט הזה. למי שמשום מה לא מכירה, היא מתלוננת על החבר שלה, המקסים והאהוב, שפשוט לא מספיק טוב במיטה. היא בוטה, ישירה, לא מתחנפת ושרה על המחשבות הפחות פוליטיקלי קורקט של כולנו.
בשיר הזה יש כמה מהשורות האהובות עלי, בראשן כנראה:
Now I'm not a saint but I'm not a sinner"
But everything's cool as long as I'm getting thinner"
וגם העובדה שהוא מדבר על הפחד, שמגיע עם הפרסום, נוגעת ללב. אחרי האלבום הזה אלן נתנה לפחד להכתיב לה את המשך הדרך והפסיקה להופיע. נראה שהיא הבינה שהפחד הזה מזהיר אותה מדברים לא טובים ואחרי האלבום הזה נעלמה לכמה שנים והפסיקה לעשות מוסיקה. בתור מי שעברה גם היא כמה משברים אישיים , התמכרות לסמים (ועבודה עם מארק רונסון) אולי מותר להגיד: תודה שאת עדין איתנו, לילי.
