יצא, שבמקום להיות פוסט התלהבות זה פוסט פרידה. בסוף תבינו.
אז אורית גידלי, מציאת רשת שהתלהבתי ממנה בשניה שעלתה בחכתי, שהיא בלי לדעת בכלל היתה לי אחות תאומה, להתלהבות כמובן, הוציאה עוד ספר מקסים "נונה ומחק האויר". ספר על נונה שמוחקת את ההתלהבות שלה ומגלה שזה אולי עושה קצת פחות צרות עם אנשים (אנשים כבויים, אנשים שמכבים, פויה!) אבל עושה גם הרבה פחות כיף. ובהתלהבות שלה, רתמה אורית כמה חברות בלוגריות מתלהבות שמצאה היא ברחבי הרשת לכתוב על ההתלהבות שלהן.
ואחרי דיונים עם עוד מציאה שהתלהבתי ממנה ממזמן, מצאנו את המקום הכי פחות צפוי והכי מדויק מבחינתי: הפסנתר שלי.
כשאני מתלהבת אני מדברת. המון. בקולי קולות. תופסת המון מקום במרחב ומנופפת ידיים, בהמון אנרגיה. כל מי שפגש אותי יודע שאני מדברת המון. אבל התלהבות ארוכת שנים, שמלווה אותי מילדותי, היא שונה. זו שאין לה מילים. מוסיקה.
את השפה הזו למדתי לדבר בגיל צעיר מאד, וכמו כולם עברתי את ההתחלה הצפויה של חלילית בכתה א' וב', אחריה כינור ("עם אצבעות כאלו ארוכות, איך לא?") במשך שלוש שנים של סבל יחסי. לימודי הכינור שלי נפסקו בתחילת גיל ההתבגרות בגלל שני אירועים: מורה רומניה מבוגרת הוחלפה בחתיך צעיר שאי אפשר להיות איתו באותו החדר ולדבר על "ויבראטו" כשאת בת 11, ותקיפה מינית בדרך לשיעור הכינור – נער קרא לי מבין השיחים. דיבר איתי, ראה את הכינור, לקח אותו, והסכים להחזיר לי אותו רק תמורת נשיקה. מאז, בהדרגה, הפסקתי ללכת שוב לקונסרבטוריון ברחוב הל"ה בגבעתיים, למרות אהבתי הגדולה גם לשיעורי ההאזנה, בהם האזנו ליצירות גדולות וניתחנו אותן.
בתיכון למדתי בתלמה ילין לצד מוזיקאים מוכשרים מדי, ואני במגמת ציור בכלל, וכמו כולם קצת לקחתי גיטרה ליד. אמא שלי, בשנות הארבעים שלה, וכמעט עם פרוץ המחלה שלה, הגשימה חלום ישן והתחילה ללמוד פסנתר אצל נורית השכנה. היה לה כשרון גדול לזה. אני ניסיתי קצת, ולא הצלחתי להתמיד, כי כשרון זה לא מספיק.
בבית שלנו תמיד שמעו מוסיקה. רק מוסיקה קלאסית. באחת ממגירות השידה השחורה בסלון היו מסודרות בשורות ארוכות מאות קסטות, ממוספרות ומוקלטות – מי מהרדיו ומי מתקליט. מעל לשידה עמדה קופסה עם כרטיסיות, ובכל אחת מפורטת היצירה שבקלטת. לא גדלתי עם ידע עמוק במוסיקה קלאסית כמו עמיתי לבית הספר, אבל יחסית לנערה צעירה ידעתי לזמזם כמה עשרות יצירות, ואהבתי מאד את הפסנתר.
בצבא ואחריו המוסיקה המשיכה ללוות אותי מכל הכיוונים, באולפן. מ"בוקר טוב צה"ל" הפרוע בחמש בבוקר, דרך "לילה טוב" עם תמר מרום בלילה, הרבה לפני שהרדיו ידע לשדר שירים שקטים ברצף, ועד שעות של להיטי גלגלצ. שנים ישבתי ואילתרתי קול ב' לכל שיר אפשרי, פיתחתי מיומנות לריקוד אולפן פרוע רק בפלג הגוף העליון, יצאתי לרקוד. המוסיקה היתה שם כל הזמן, כמאזינה ומשדרת. קצת לפני גיל 40 הגשמתי עוד חלום והצטרפתי למקהלה מקסימה ותל אביבית, גם ממנה הועפתי בגלל הפה הגדול שלי.
לקראת גיל ארבעים הבנתי, כמו שאומר טונה "על מה אפשר לוותר? כמה נשאר להגשים?", שאין יותר חלומות. יש בולשיט שאנחנו מספרות לעצמנו, ויש משימות שצריך לעשות וזהו. חברה טובה עם חשקים דומים הכניסה פסנתר לביתה. נסיון נגינה וקריאת תווים קלוקל הבהיר לי שאני מזדקנת. איטס נאו אור נבר. התחלתי לברר איך אני מכניסה פסנתר לדירה הקטנה שלנו בתל אביב. ראיתי שתקוע, חשבתי לוותר.
אבל אז, ימים ספורים לפני שעברנו לכרמי יוסף, הזמינו אותנו חברינו מירי ונירי, שעמדו לעבור לסן פרנסיסקו לכמה שנים, ל"מסירת חיסול" של הבית שלהם. לא נרדמתי חצי לילה. "יש להם פסנתר?… יש להם פסנת!… שרק אף אחד לא ייקח את הפסנתר!". בבוקר התברר שמירי כלל לא חשבה מי לוקח את הפסנתר, ותוך יומיים הוא נחת אצלנו בסלון, יפהפה, ישן מספיק, מעולה מספיק, חתיך וצ'כי. הפטרוף שלי. טוב, שלה, אבל שלי לשנים הקרובות.
מיד טלפון לשטקלר, עוד בוגר תלמה שהפך לגלצניק, ידיד ולקוח, כדי שימצא לי מורה לפסנתר ברחובות (אז, חשבתי שרחובות זה ממש קרוב. זה לא). תוך שניה הוא שולח אלי את המלאכית שלי – סתיו. כי אני אמנם בחורה מתלהבת, אבל אם לא מצמידים אלי את המורה הנכון – זה נמחק. רק תראו את הבחורה הזאת. אז היא היתה צעירה בת 21. היום קשישה בת 24 כמעט. שבוע אחרי שהגיע הפסנתר התחלתי ללמוד, פעם בשבועיים.
החיבור לסתיו והחזרה למוסיקה, אחרי שנים שלא ניגנתי, היו מיידיים. נפגשנו תמיד בהתלהבות – מעיצוב, מתסרוקות או בגדים, והתלהבות ממוסיקה, מהמבנים של באך, מניתוחים של שירי פופ, מאקורדים. מצאתי עצמי יושבת ליד הפסנתר כל בוקר, אחרי שהילדים עולים להסעה, ומנגנת ארבעים דקות. לראשונה בחיים שלי ישבתי בשקט על התחת ותרגלתי משהו כמו שצריך. לראשונה בחיים שלי ראיתי איך practice makes perfect, איך אני מצליחה תוך כמה שבועות לזכור איך קוראים תווים, להבין איך מניחים את הידיים, ללמוד אקורדים, ללוות את עצמי בשירה, להגשים חלום. זו התלהבות ששותפים לה מעט מאד אנשים – כמה חברות, כמו עדי עם הפסנתר שהשקיעה בספר אינבנציות וסימפוניות מעולה של באך שאני מחסלת עוד מעט את כולו (אוקיי, חוץ מהסימפוניות..). מלבדה עוד חברים ספורים ויקרים, בעיקר בני המשפחה שלי, שמלווים אותי מתרגלת וכובשת עוד יצירה (באך) ועוד יצירה (באך), קצת השכנים (קצת שופן), הרבה המורה שלי, ובעיקר אני.
אני עדיין לא שומעת פה מוסיקה כמו ההורים שלי, ולצערי הילדים שלי לא מנגנים (למרות האשליה שאם יש פסנתר בבית הילדים ינגנו. מכסימום ישירו קצת עם אמא שלהם), ולאחרונה מנגנת גם קצת פחות, אבל מוסיקה מלווה אותי פה יותר מאשר בחיי בתל אביב – אנחנו יוצאים להופעות קטנות וגדולות כל הזמן, על חלק כתבתי פה בבלוג, נהנים מהמוסיקה.
והנה הערב, כמה דקות אחרי שסיכמתי עם אורית את הפרטים של הפוסט הזה, התקשרה מירי (הם חזרו לארץ בקיץ ומצאו לאחרונה בית). הזמינה אותנו לבוא לארוחה, תשמח להתייעץ על העיצוב קצת, ואה, הפסנתר.
" מירי, זה ממש לירי" אמרתי לה.
שלוש שנים הן זמן מספיק להבין שהאהבה הזו פה להישאר. בעוד שאז חששתי לשבור קירות ולהשקיע אלפי שקלים בתחביב שאין לי מושג אם אחבב, היום אני יודעת שהפסנתר הבא שייכנס לבית הזה יהיה כולו שלי. אמנם הוא לא ילווה את הדו מי סול הראשונים שלי, אבל הוא ייקח אותי מהמזורקה הראשונה שלי של עד לוואלסים של שופן, ואז אולי אשמע שוב את אמא שלי מנגנת, מאצבעותי.
ועכשיו, כמה שעות אחרי, אני מתחילה להתגבר על עצב הפרידה ולהתחיל להתרגש. פסנתר משלי. הפסנתר שלי.
אני מסיימת באחד הוולאסים שאמא שלי ניגנה, שופן אופוס 64 מספר 2, שתמיד הופך אותי סנטימנטלית במיוחד, בטח היום.
לחיים יש טיימינג פצצה. אל תוותרו על חלומות.
תודה למציאת הרשת הכמעט אחרונה שלי, דניה , על הצילומים וההתגייסות.
עוד חוטים ורודים זרחניים ועוד על התלהבות מסוגים שונים תוכלו למצוא היום אצל:
כנרת רוזנבלום, הפריזאית הפרטית שלי.
אפרת בקפה ויפה
נתנאלה במוזה ויצירה
קרן בפרפרים
לפוסט הזה יש 44 תגובות
תודה על המתנה שזכיתי לקבל ממך, ביום ההולדת שלך!
המשיכי לגעת בי, לרגש ולגרום לי להבין ש"להתלהב "זו לא מילה גסה-
וזה הכי קרוב ל"להתאהב"……
זה נשמע קצת סוטה "המשיכי לגעת בי". סתם. עוד נתחבק ונתנשק בקרוב.
גם אני שמחה מאד על ההיכרות הזו, יקירתי הנמרצת והתותחית. והמתלהבת!
מעורר חשק לנסות שוב… הפסנתר שלנו נכנס לחיי כשנוגה בתי החליטה ללמוד לנגן ואני הצטרפתי טליה. כך זכיתי בחברה חדשה, אשה מרתקת ואוהבת שהיתה לי כאמא שניה. זמן עבר, המורה עברה מהישוב, הפסנתר נותר. גם אני חיפשתי (ומצאתי) פסנתר צכי עם הצליל החם והישן.
אז איפה המורה שלך? אולי זמן להתחיל מחדש?
שמחה כל כך לדרבן, ענת! המורה שלי ברחובות, אבל עוברת לתל אביב ולדעתי לא תיקח עוד תלמידים מהאזור.
מצחיק, כי אני בגיל של אמא שלה, והיחסים שלנו הן חברות/אחות גדולה/ אמא – לשני הכיוונים. טוב מורה קרוב מאמא רחוקה 🙂
בטוחה שיש מורות ומורים מצוינים באיזור, צריך לחפש, וזה אושר גדול.
שנה טובה!
פוסט מקסים רונית.
ממש.
*אייקון של נשיקה*
אייקון של לב
מאד מרגש :)) וממלא בהשראה ומי יודע – אולי עוד יגרום לי לשבת כל בוקר ולנגן בצ׳לו הישן שמחכה לי כל כך בסבלנות :)) ואולי צריך לעבור לכפר בשביל זה… בכל אופן תודה רבה לכל המעורבות בפרויקט הנהדר והחשוב הזה!!
אין לי ספק שהכפר קשור לזה, תודה שהזכרת לי. בעיר הייתי כל הזמן חושבת על השכנים ו"חסה עליהם". רק פה, אחרי שקצת חדלתי להתאמן, שכנה אחת אמרה לי :"הפסקת לנגן" ואז הבנתי שהיא אשכרה שומעת עד לבית שלה, מרחק די רציני מפה… (זה היה כי התחלתי לסרוג. אבל הפסנתר ניצח, בינתיים). יאללה צ'לו!
הלוואי :)) ואם יצליח לי נעבוד על דואט…
פינגבק: תגידי כן | קפה ויפה
מצד אחד, נתת לי עוד קצת תקווה שיש סיכוי להכניס פסנתר הביתה גם אחרי שחשבת שאין.
מצד שני, המקום היחיד שאני יכול לדמיין בו פסנתר בבית הזה הוא בחדר השינה…
ולגבי הילדים- זה נורא מפתה לדחות את הדברים האלה לזמנים שהילדים לא בבית (או ישנים). המוזיקה שאנחנו אוהבים לשמוע, היצירות והשירים שאנחנו רוצים לנגן, אפילו האוכל שאנחנו אוהבים לבשל ולאכול. אבל ככה אנחנו מונעים מהם את החוויה הכל-כך-חשובה של לראות את ההורים שלהם נהנים, אפילו מאושרים. מאז שהפסקתי לחכות ללילה, והתחלתי לנגן כשהם בבית וערים (ולשמוע מוזיקה שלי ולא רק שלהם כשהם בסביבה) הם מתעניינים בזה הרבה יותר, עוסקים בזה הרבה יותר. אין אושר כמו לשמוע את הילד מתחיל לזמזם לעצמו שיר שאתה כתבת (ואפילו מנסה להמציא לו מילים חדשות).
תודה!
ואיזה קטעים לפגוש פה את דניה- עולם קטן…
לגמרי! גם לאכול את האוכל שאת אוהבת איתם.
ולגבי המקום – אני בעד פשוט להחליף בית. יכולה להמליץ לך על מעצבת טובה 😉
מאחר ועוד לא עברו שלושה חודשים מאז שנכנסנו לבית הזה (שדרש "הריון" של למעלה משלוש שנים), להחליף בית זו לא ממש אופציה…
זו היתה בדיחה בכל מקרה, אבל אני מקווה שתמצאו מקום! יש גם אורגניות מעולות וקטנות ממש, שמרגישות מעולה מתחת לאצבעות.
יא מתלהבת! איזה פוסט מקסים. התלהבתי בשבילך. כיף להגשים חלומות גדולים וקטנים.
שמחה מאוד עבורך, על רגעים קטנים כגדולים. על מימוש תשוקה ישנה,
אהבה שלא נגמרת ועל זכרונות סנטימנטליים שממש ניתן לשמוע.
פוסט נוגע ללב.
תודה אורלי.
רונית יקירה, פוסט מהמם ומלא התלהבות (כמוך)!
החזרת אותי אחורה יותר מ30 שנה לשיעורי הכינור שלי בכיתה ג'- אצלי זאת הייתה שנה של סבל, מלווה בכמה טראומות שגם לא קשורות לכינור…, בית עם מוזיקה קלאסית, ועוד הרבה דברים שהתחברתי אליהם בכתיבה שלך.
תמשיכי להתלהב! ושתהיה לך שנה נפלאה, מוזיקלית ויצירתית!!
ואל תשכחי לצלם לנו את הפסנתר החדש…
תודה עירית! מבטיחה לצלם את הפסנתר החדש – זה בטח יהיה אחרי החגים 🙂
שנה טובה גם לך.
תודה רבה על הפוסט הנפלא הזה.
אני מדמיינת דרך שמתחילה בלידה ונגמרת במוות (סליחה, כזו אני) ובכל אהבה או חלום שלנו, כבר מהילדות, נשארים חלקים מעצמנו (על הדרך; כמו נ"צים כאלה). יש מבוגרים ברי מזל, שמחוברים לעצמם (או להיותם גם ילדים). אלה יכולים לחזור לסימנים האלה ולהרים אותם מהדרך, לחבר אותם לעצמם ולהוסיף לעצמם חיים… (כן, קצת כבד על הבוקר. אבל הייתי חייבת)
תודה אורה. לא כבד בכלל – הגיוני מאד ויפה מאד מה שאת אומרת.
הזהרת אותי מראש שאני אבכה, ובכל זאת בהפתעה גמורה- נחנקתי. אני חושבת שחלומות שמגשימים באמצע החיים מדויקים יותר. מלכתחילה בוחרים את החלום הנכון, לא מהאמביציה החיצונית אלא מהעונג הפנימי. וזה מה שיקר בעיני במיוחד. שהבחירה שלך בחלום הפסנתר היא לשמה. חיבוק ואשרי שהשתתפת בפרויקט ושהתלהבת איתי ושסילסלת איתי ורוד. שלך, אורית
תודה אוריתי שהזמנת אותי והארת את הפסנתר שלי!
ואת לא מאמינה, אפילו בתור תג את מופיעה כבר פעמיים בבלוג שלי: הרגע סיימתי לכתוב עוד פוסט, שהשראתו מכאן בדיוק.
אני זוכרת את אמא שלך מנגנת בסלון
איריס. אני בוכה משבע המילים שלך.
כל כך תודה שבאת עכשיו ושאת זוכרת.
את אמא שלך אני תמיד זוכרת, בעיקר כשאני נתקלת בתשבצי הגיון (ואת אבא שלך כשאני נתקלת במערוכים תלויים מאחורי דלתות, מה שקורה לעיתים פחות קרובות).
כיף לקרוא. לעולם לא מאוחר מדיי להגשים חלומות, ובעיקר כאלה שכרוכים בהתפתחות ולמידה. מוזיקה זה האושר הכי גדול שיכול להיות בחיים. תיהני מהפסנתר. 🙂
תודה! האמת שלפעמים מאוחר מדי להגשים חלומות. כמו להיות רופאה או פסנתרנית עולמית. אבל תמיד אפשר להתאים חלומות למציאות וליישם אותם. ולפעמים היישום הוא ההנאה, ולא המטרה. 🙂 תודה שהגעת גם לכאן!
פוסט מקסים ממש.
תודה טליה!
רונית יקרה,
הפוסט הכי יפה שלך אבר. אישי , אמיתי ומתלהב מהדברים החשובים באמת.
מתגעגעת.
תודה ליאתי
איזה פוסט מקסים ומבכי…
(כ – דגושה)
(-:
מקסים!
אנחנו קיבלנו לפני מספר חודשים את פסנתר ילדותי (6 שנות סבל),
זיילר יפיפה, שאמיר התעקש להציב במרתף מטעמי פרקטיות.
ועכשיו גם הרהיט הכי יפה בבית קבור במרתף
וגם אין לי אפשרות לצעוק "אוזניות", כשהוא מחליט לנגן באמצע הלילה.
ואגב, הפרלודים של שופן היו היצירות היחידות שאהבתי לנגן.
מיד להוציא מהמרתף!!
מרגשת את! שנה טובה ממי מלאת חלומות מתגשמים.
זה גם יפה סתם ככה בסלון…חושבת לחפש אולי ביד 2…
עם האוכל יבוא התיאבון! שתהיה שנה טובה!
פוסט מקסים!
את ממש מתארת את התהליך שלי 🙂 אני בת 29, ובשנה האחרונה מגשימה חלום של שנים – לומדת פסנתר!!!
ואיזה כיף זה, אני מתלהבת…
ואני עדיין בלי פסנתר 🙁 מנגנת על אורגנית, ומחכה לרגע שאקנה את הדבר האמיתי.
בהצלחה! שנה טובה
מקסים ומרגש. שני דברים שפעם הייתי לוקחת כברורים מאליהם, כשהעולם עוד היה לרגלי וכל הדלתות פתוחות והכל עוד יכול היה לקרות – הם חלומות חדשים וחברים חדשים. מאז שנפל לי האסימון (ועוד כמה איברים חיננים לשעבר), אני משתאה ומתפעלת כשחלום חדש אמיתי ובוער נובט אצלי, וכשחבר או חברה חדשים נכנסים לחיי. אורית, אגב, יודעת להיות גם חברה וגם מטפחת חלומות מאוחרים נלהבת, רווח כפול 🙂
🙂
בוקר טוב מותק,
ריגשת
אוהבת אותך. אמרתי כבר?
כל הזמן. גם אני יקירתי