מה הקשר בין ספורט לבטחון עצמי, איך מילים ספורות שינו את ספורט הנשים בארצות הברית, ולמה כדאי לעודד את הבנות שלכן לעסוק בספורט קבוצתי בעיקר לקראת גיל ההתבגרות. על החשיבות של ספורט לנערות ככלי להעצמתן בעולם בכלל ובעסקים בפרט.
עברו שנתיים וחצי מאז כתבתי את הפוסט הזה, במרץ 2017, ואני מוסיפה לו הקלטה וגם קצת עדכונים. עברו עוד כמה שנים, הבת שלי עדיין משחקת כדורסל ברחובות, היא כבר נוסעת לשם בתחבורה ציבורית ומכירה כל רחוב בעיר, החברות לקבוצה הן חברות לחיים ובנות בית, ואינה המאמנת היא גורו לחיים.
מאז שהבת שלי התחילה לשחק כדורסל ראיתי שינוי לטובה בכל תחום בחייה. למרות שאיני אדם ספורטיבי במיוחד, כבר כמה חודשים אני קוראת על חשיבות ספורט לנערות, ושמחה מאד לשתף. ראיתי את החסמים שעמדו בפני הבת שלי בדרך לעיסוק בספורט: בבית הספר שלה אין נבחרת כדורסל לבנות (וזה לא ממש מעניין אף אחד), במועצה האזורית לא מצאנו חוג כדורסל לבנות, ולפני כמה חודשים התחלנו להסיע אותה לרחובות, שם היא משחקת עם קבוצת הנערות של מכבי רחובות, תחת המאמנת אינה בוטנקו. קדמו לכך כמה שנים של אימוני טאקוונדו, כולל תחרויות, עד שעזבה לטובת הכדורסל.
בתור התחלה, אני מזמינה אותך ללחוץ PLAY על הסרט הנהדר הזה של יוזמת This Girl Can בשיתוף מועצת הספורט האנגלית, במאמצים שלהם להביא יותר נשים לספורט, ואת הספורט ליותר נשים:
צפיתי בסרט הזה עשרות פעמים בלופ. "האשה הזאת יכולה" – כמה יכולת יש כאן! ככה צריך להראות נשים: עושות כל מה שאנחנו "לא אמורות" לעשות, נראות כמו שאנחנו "לא אמורות" להיראות:
חזקות, נחושות, מזיעות, צועקות, נאבקות, בועטות, מקללות, צוהלות. נשים קולניות, שתופסות מקום במרחב, נשים לבד במרחב הציבורי, לא מפחדות, מעזות, יוזמות, יוצאות החוצה. נשים צעירות וזקנות, שמנות ורזות, בטן רוטטת בחוץ, ציצים קופצים בלי חשבון. ממש כמו… בני אדם. (ככה, אגב, גם צריכים להיראות סרט שערוך ממש פצצה ואתר מעולה בעיני).
בעמוד הבית הפרויקט מתואר כך:
כמו כל העולם, אולי פרט לישראל, גם הבריטים גילו שמי שעוסקת בספורט בריאה יותר, מדוכאת פחות, יצרנית יותר, שמחה יותר, והודות לכך גם מרגישה בטוחה בעצמה יותר, יוזמת יותר, בולטת יותר ומרוויחה יותר. כן, יש קשר ישיר בין עיסוק בספורט לבין הצלחה בחיים ובעסקים. וכמו כל דבר, הכל מתחיל בחינוך, ובגיל צעיר. מכאן החשיבות של ספורט דווקא לנערות.
אבל מה, סביב גיל 14 חלה נשירה מענפי ספורט רבים, ונערות נושרות מספורט פי שישה יותר מנערים. זה קורה בין היתר בגלל לחץ חברתי, מבוכה פיסית, מרחק וכמובן – מחסור במודלים לחיקוי וחוסר היצע.
אפרופו מודלים לחיקוי – אחד הציטוטים האהובים עלי הוא של סימון ביילס, מדליסטית אולימפית שנשאלה מי המודל שלה לחיקוי. בתשובה שלה היא מדגימה איך דור חדש של נשים תופס את עצמו:
וכן, זה קשור לחינוך ולהבניה של התנהגות מגדרית, שכעבור שנים תפגוש אותנו בשוק העבודה יוזמות פחות, מעריכת את עצמנו פחות וכמובן, מרוויחות פחות.
כבר בגיל גן אנחנו שולחות את הבנים לשחק במשחק הישגי וקבוצתי – לרוב כדורגל, שם הם מתרגלים התנהגות מוחצנת, הישגית, קבוצתית. אנרגיה של התפרקות וכוח: הם מבקיעים, שועטים, שואגים, מתחרים ומנצחים. הבנות, לעומתם, הולכות לבלט – שם הן לומדות להשתמש בגוף באנרגיה של התכנסות ושליטה עצמית מרוסנת: לעמוד מול מראה, להכניס את הבטן ולחייך (לפני שאתן נכנסות בי, אני יודעת שמחול זו עבודה קשה, אבל זה לא ספורט, ולא משחק).
אני לא כותבת את הפוסט הזה כספורטאית. בתור ילדה ונערה גדלתי בבית הכי לא ספורטיבי שניתן לדמיין. אצלנו זה תמיד היה מוח, לא כוח. בתור נערה עם עקמת הלכתי לטיפולים בשיטת אלכסנדר ופלדנקרייז מיד עם פריחתם, ולמדתי הרבה על הקשר גוף-נפש (הספר המועדף עלי בגיל 12 היה "לגוף סיבות משלו" שממש שינה את חיי). אבל הפעם הראשונה בחיים ששיחקתי כדורסל היתה קצת לפני גיל 40. עד אז הייתי סתם גבוהה.
אבל כמה שאהבתי את זה! מעולם לא יצא לי לפגוש חבורה חדשה של נשים ולהכיר אותן כך: להתחרות, לרוץ, לצעוק, לדחוף, להתאמץ, ליהנות, לצחוק.
גיליתי שהחברה הכי טובה שלי מגיל חמש היא אחלה קלעית. גיליתי איך זה מרגיש להגיע לקצה גבול היכולת שלי, הלב מתפוצץ מרוב מאמץ, דופק היסטרי, בקושי נושמת: אבל בחיים. הכי בחיים שיש.
אז גם הבנתי, שגברים לא חדלים לשחק לעולם. מילדות ועד בגרות, כמעט כולם משחקים כשהם נפגשים. בין אם זה כדורסל או כדורגל, סנוקר או פוקר – יש משהו באינטראקציה של משחק שהוא נהדר, משחרר, מקרב, בריא. נשים מפסיקות מתישהו לשחק עם חברות, ומתחילות לדבר. כמה חבל.
כשעזבנו את תל אביב, הפסקתי עם הכדורסל, גם כי לא רציתי לשחק בלי החברות שלי (ועוד לא היו לי חברות כאן) וגם כי התחלתי ללמוד פסנתר, ופחדתי לשבור את האצבעות. אולי הפוסט הזה יחזיר אותי לשחק עם בנות היישוב שלי כדור-רשת.
באמריקה גילו את זה כבר לפני יותר מארבעים שנה. בשנת 1972 הועבר תיקון לחוק החינוך, שנקרא Title IX, (טייטל ניין) ו-36 מילים שהמחוקקים התעלמו מהן שינו את ספורט הנשים באמריקה:
בשורה התחתונה – כל מוסד שפותח מסלול ספורט לגברים חייב לתקצב באותו האופן מסלול דומה לנשים. מאז שנות השבעים מספר הנערות והנשים שעוסקות בספורט הכפיל את עצמו פי יותר מעשר: פחות מ-300 אלף נשים עסקו בספורט בתיכון בשנת 75, ובשנת 2012 מעל 3 מיליון.
ולפעמים עוד לפני תקצוב, זה רק עניין של מודעות. חברה סיפרה לי על חוג כדורגל לגילאי גן, שלפתע הופיעו בו בנות. כל מה שקרה היה שהזיזו את השעה, כך שלא תתנגש עם חוג הבלט. כן, אפילו שינוי כזה קטן.
נפש בריאה בגוף בריא: לא עוד סיסמה
אז הנה מה שקורה לנערות שמשתתפות בספורט:
- רמות בטחון עצמי והערכה עצמית גבוהות יותר, פחות נטייה לדכאונות ולהשמנה.
- דימוי גוף בריא יותר ועמידות פסיכולוגית גבוהה יותר במשברים, פחות התמכרויות.
- בספורט לומדים על החשיבות של עבודת צוות, הצבת מטרות ושאיפה למצויינות
- כישורי התקשורת הבינאישית משתפרים, ועוד כישורים נחוצים בעולם העבודה והעסקים. אין זה פלא, ש-80% מהנשים המנהלות בחברות הפורצ'ן 500 (כמה הן? פחות מ-5%?) מגדירות עצמן כ"טום בויז" ועסקו בספורט.
- כמובן שזה טוב ללימודים: ציונים גבוהים יותר ואחוזי בגרות גבוהים יותר בקרב נערות שעוסקות בספורט.
- וכן, זה גם בריא: נערות שעוסקות בספורט מורידות משמעותית את הסיכויים לחלות בסרטן השד, התקפי לב, ומחזקות את העצמות שלהן לקראת גילאים מבוגרים יותר. גם הסיכויים שלהן להיכנס להריון לא רצוי יורדים (כלומר, הן אחראיות יותר?).
ספורט = כישורי חיים (ומבוא לעסקים)
המודל העסקי הנוכחי באמריקה מבוסס על מבנים ארגוניים ויחסי אנוש, שגברים למדו ותרגלו בספורט כבר מילדות. לנערות שמגיעות מספורט יש יתרון אדיר וסיכוי גדול יותר להשתלב בעולם הזה. (אם העולם העסקי לא מעניין אותך, את יכולה לדלג לפסקה הבאה)
הנה עשרה כלים שנלמדים בספורט, שקשורים להצלחה בעולם העבודה והעסקים. כאן תוכלו להוריד את המאמר הזה של ארגון הספורט לנשים.
- 1. כיצד לבנות קבוצה ולהיות חלק ממנה.
- 2. ללמוד איך "לזייף יכולת": לא להראות חולשה או פחד.
- 3. עמידות בפני טעויות ולמידה מהן.
- 4. נאמנות לקבוצה.
- 5. תחושת מסוגלות ויכולת למידה תוך כדי אתגר, במקום הימנעות מאתגרים.
- 6. היכרות עם תהליכי קבלת החלטות היררכיים בתוך ארגון.
- 7. יכולת לנתק הפסד/כישלון מתחושת ערך עצמי.
- 8. הבנה שלחץ, דדליין ותחרות הם חלק מהכיף.
- 9. אתיקת עבודה: בניית הישגים דרך חזרה ואימון.
- 10. למידה משמעותית של עצמך ושל היריב.
בניגוד לבת שלי, אני לא בונה על היותה שחקנית כדורסל מקצועית, אלא על ההשפעה של העיסוק הזה בכל תחומי החיים שלה, יהיו אשר יהיו. וזה לפני שבכלל דיברנו על מצב הספורט המקצועי לנשים בארץ ובעולם.
כחלק מהשיחות שלה על הפועל ירושלים, היא יודעת על איזה חוזה חתום סטודמאייר (כמיליון וחצי דולר לעונה) והדיבור על כסף הוא חלק בלתי נפרד מעולם הספורט הגברי. היה בבית משבר לא קטן כשעינב גילתה, שגם אם תגיע לשחק ב WNBA היא תרוויח בערך אחת חלקי חמישים ממנו: מקום לא קל להתחיל לשוחח בו על פערי שכר מגדריים בין נשים לגברים לנערה שיודעת שהיא שווה בדיוק כמו נער. את הרווח שלה מהספורט כבר הרווחנו ואת היתרונות אי אפשר למחוק. אני מקווה שהיא תמשיך לשחק תמיד, ולהצמיח עוד בטחון עצמי, שקט נפשי, בריאות פיסית וקשרי חברות לחיים.
מוקדש באהבה לזכרה של ענבר משולם גפן זכרונה לברכה, שהזיעה איתנו על המגרש ונלחמה כמו פנתרה. ♥
לפוסט הזה יש 45 תגובות
בתור גבוהה מאוד זה אחד הדברים הטובים ביותר
גבוהה מדי (כמוני) זה קצת חיסרון
אבל במשחק כולם מקנאים בי
תודה לך
יופי של מאמר. תודה. בדיוק מה שחיפשתי
תודה רבה מירב! שמחה שמצאת אותו, ושמצאת אותו מעניין. הוא קיים גם בגרסה מוקלטת בפודקסט שלי.
היי! אחלה פוסטקאסט! רציתי לספר שהשם של תכנית הטלויזיה "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" הוא בעצם הסלוגן של המשחקים האולימפיים! הנה מתוך ויקיפדיה:
המסורת האולימפית חודשה בשנת 1894: בוועידה בינלאומית, בהשתתפות נציגים מ-13 ארצות שהתקיימה בסורבון שבפריז, הוחלט פה אחד על חידוש המשחקים האולימפיים. מי שהוביל את הרעיון היה הברון פייר דה קוברטן. דה קוברטן הוא אשר טבע את הסיסמה "לא הניצחון חשוב אלא ההשתתפות", אך גם את הסיסמה שהפכה לסיסמת הספורט בכללותו: "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר!".
מכל מאזיני השכלתי! איך, איך לא בדקתי את זה אני בויקיפדיה.
תודה על המידע! שמחה שאהבת את הפוסט, אפשר עכשיו להאזין גם דרך ספוטיפיי ובקרוב דרך כל אפליקציות הפודקסטים. זה משמח מאד.
משמח מאד מאד. והתכוונת לומר מכל מאזינותיי (ומאזיניי), נכון…?
חחחחח כמובן. תודה סימונה
הי רונית,
אם את עדיין בעניין אנחנו קבוצת נשים שמשחקות כדורסל בשביל הכייף(לא בליגה) באולם של קיבוץ נען, יש לנו אחלה מאמן בנות מקסימות ואוירה טובה- מוזמנת לנסות ימי רביעי 20:30
תודה אסנת, זו הזמנה מקסימה.
לצערי אין לי זמן להכניס סיכה חדשה בחיים שלי כעת, אבל אולי בשנה הבאה (כלומר אחרי הקיץ).
נכון נכון נכון! כל מה שכתבת. והכי נכון העניין שאנחנו מפסיקות לשחק בינינו ומתחילות לדבר. מתעלמות מזה שיש לנו גם גוף שמחובר לראש המדבר ללא הרף! הזה. אותי אישית זה מאוד מעייף ואני מתגעגעת למשחק משותף וגם אני הפסקתי לשחק כדורשת כי פחדתי על האצבעות (זה ישבית אותי מלעסוק בקדרות). פוסט מצויין וגם יהיה מצויין אם תוכלי לגלות לי איך לעזאזל הצלחת להתקין את התוסף הזה שמביא תגובות מהפייסבוק לבלוג ומבלי למחוק את האפשרות לתגובות רגילות אנונימיות וטובות כמו שיש בוורדפרס. אני שוברת את הראש ולא מצליחה. תודה
תודה שרון.
לא יודעת איך הצליח לי.. פשוט התקנתי את התוסף. למה שהוא ישנה את התגובות של וורדפרס אם לא נגעתי בהן?
הבעיה בתגובות מפייסבוק, אגב, היא שאת לא מקבלת על זה שום התראה, ואינך יכולה לדעת שמישהו הגיב, לענות או להתייחס כלל, עד שתבקרי שם. שזו בעיה בעיני.
שמתי לב אחרי ששאלתי שאת לא בוורדפרס והעניינים כנראה עובדים שונה. תודה בכל אופן על התשובה. עושה מנוי לבלוג המעניין שלך!
ברור שאני בוורדפרס. ושמחה שאת נרשמת למעקב!
פוסט מקסים וחשוב. אני מדגישה גם לבן שלי את חשיבות המשחק הקבוצתי.הוא משחק כדורגל. בנוגע למחול,זה תחום תחרותי במובן שיש תחרותיות בין הבנות ומניסיון אישי זה הצד הפחות נעים. יחד עם זאת,אני מכירה ילדים שמאד רצו לקחת חלק בספורט קבוצתי תחרותי כמו כדורסל ובסוף מצאו עצמם על הספסל כי לא היו מספיק טובים.
הפוסט של הזכיר לי את העונה הנוכחית של "אנחנו במפה" שם צוחקים על האבא שרוצה שליטל הבת שלו תהיה יפה ו"בת" והיא רוצה לשחק כדורסל. והבן,חנון גמור,שלא מבין כלום בכדורגל- ממנו מצפים שיהיה מינימום מסי.
תודה חגית.. גם אני חשבתי לגבי הבלט שהתחרות היא יותר על קדמת הבמה.. תחרות בספורט היא לרוב נגד קבוצה יריבה, אבל נכון שגם לשבת על הספסל זה לימוד. אגב, הבת שלי במשחקים בעיקר יושבת על הספסל. משחקת אולי דקה. זה לא קל לה, אבל זה חלק מהעניין. אם תקראי במסמך שלינקקתי אליו מדברים שם על זה שללמוד את מקומך בקבוצה אומר שלפעמים, מה לעשות, אתה לא הכי טוב.. גם זה שיעור חשוב, בעיקר בדור הזה, דור שבו כולם מקבלים מדליות על השתתפות ומצפים תמיד להיות מנצחים והכי טובים. זה לא קל, אבל זה חשוב ללמוד להכיר את המקום שלך בתוך קבוצה ואת החשיבות שלך לקבוצה, גם אם אתה פחות טוב או פעיל בה.
אולי זאת תהיה התגובה היחידה של גבר (לא גברית) על הכתבה המצויינת שלך, שמאוד נהנתי לקרוא אותה. ורציתי לשתף את הקוראים (או בעיקר קוראות) עד כמה כדורסל בנות השפיעה על התא המשפחתי שלנו. הבת שלי בחרה לבד מגיל 5 לשחק כדורסל, פשוט חזרה יום אחד מהגן ואמרה: היום אני בחוג, ומאז היסטוריה. כיום בגיל 12 היא מתאמנת כ-5 פעמים בשבוע, ובאופן אישי זה אכן עוזר לה בלימודים, חברתית ובתחום של הביטחון העצמי. וזאת למרות שעד לפני כמה שנים היא הייתה הבת היחידה ששיחקה כדורסל בבית ספר. אבל, בנוסף הכדורסל גרם לנו כמשפחה לקחת חלק פעיל בפרויקט צומח מ-2008 של כדורסל בנות במועדון הפועל כפר סבא. מכמה בנות שהחלו אז (באותו שלב הבת שלי התאמנה עם בנים) כיום מונה המועדון כ-6 קבוצות ליגה מקט סל עד בוגרות. כאשר האחרונות עלו לליגה הלאומית השנה, ונוטלות בו חלק בהצלחה. בנוסף המועדון מפעיל מוקדים של בית ספר לכדורסל בכל בית ספר יסודי בעיר.
הפעילות של הבת שלי גרם לי להתנדב להיות ״מנהל הקבוצה״ שלה בקטסל. תפקיד הכולל בעיקר תאום הסעות וכיבוד ופעולות גיבוש. עד מהרה מצאתי את עצמי מנהל את קבוצת הבוגרות (בהתנדבות כמובן) ואשתי את קבוצת הילדות של הבת שלנו. בשיא תקופת המשחקים ״גוזל״ בעונג רב פעילות זאת את רוב זמנינו הפנוי, והיווה פתח להכרה של אנשים נפלאים.
אלא שלא כתבתי כל זאת רק כדי לספר את סיפורי המשפחתי. העיסוק גם חשף אותנו להפליה שקיימת בספורט הנשים (ושעליו עמדת קצת גם בכתבה שלך). זה מתחיל מהמאבק היום יומי להקצבות שוות במועדון למחלקת הנשים (כיבוש של הישג קטן אחר עוד הישג); ממשיך בפעילות בעיריה על מנת להגדיל מודעות והקצבות; ונתקל בקיר אטום שמגיעים לרמה של מודעות לכדורסל נשים ברמה הלאומית. איגוד הכדורסל לא סופר את התחום הנשי. ליגת העל היא ליגה לא מספיק אטרקטיבית בגלל בעיות כספיות ושיווקיות, ולמרות שקיימת כיום מנהלת ליגה הפועלת נכון, היא עדין לא מצליחה להתרומם. הליגה הלאומית, בה קיים יופי של כדורסל ישראלי, לא קיימת בכלל מבחינה תודעתית. שום עיתון יומי לא מסקר אותה (למעט עבודת הקודש של אתר ספסל); רמת השיפוט נמוכה; והבנות שמשחקות בה לא מתפרנסות בכלל מהתחום. רק כדי לסבר את האוזן, ליגה זאת מכילה שחקניות נבחרות ישראל בעבר, בהווה ועתידיות, ורמתה אינה נופלת מבחינת הכדורסלניות הישראליות מרמת ליגת העל. ניסינו אשתי ואני בעבר לארגן כתבה על מחלקת הנשים של המועדון שיופיע באתר ספורט חשוב, אבל נתקלנו בחוסר עניין.
תודה מרסלו על התגובה! הסיפור שלכם נפלא וממש מדגים את זה, והתמונה שאתה מצייר של ספורט הנשים מוכרת ועגומה. אולי גם אנחנו נגיע לשם, ואולי ארגון "אתנה" ששמעתי עליו דרך הפוסט הזה יכול לעזור גם בזה. העובדה היא שברוב העולם אין מה להשוות מבחינה מסחרית בין כדורסל וכדורגל נשים לבין הליגה של הגברים. שם נמצא הכסף, ויידרש מהפך גדול מאד להביא כסף (ובעקבותיו תקציבים) לתחומים נשיים. אני ממש לא מומחית בזה ולא יכולה לעזור, אבל אני מקווה שדברים יזוזו שם ותודה על הסיפור הזה.
פוסט מעולה!! אהבתי ומסכימה עם כל מילה!
כעמיתה למקצוע (הום סטייליסטית) מקווה שלא תפסיקי לכתוב מה שבליבך.
מקסים ומעורר השראה!
תודה רבה ורד! זה חשוב לי מאד לשמוע
היי רונית אני רק ילדה ואני משחקת כדורסל ויש לי קבוצה של בנות אנחנו משחקות בליגה ואנחנו מקום ראשון שאני יהיה גדולה אני ירצה להיות שחקנית כדורסל נהנתי מאוד לקרוא את הפוסט! תודה.
הי כרמל, תודה שקראת והגבת! את מוזמנת להראות את הפוסט למאמנת שלך או למי שנראה לך מתאים. תמשיכי לשחק ולהנות!!
פשוט פוסט מעצים ומעורר השראה. אולי אלו מילים קצת שחוקות אבל במקרה של הפוסט הזה הן כל כך נכונות!!!
תודה מיכל!
הי רונית
לא מאמינה שזה קרה לי , אתמול באמצע הלילה קראתי את הבלוג שלך ובזכותו או בגללו (ימים יגידו) עשיתי מעשה… נרשמתי להצטרפות למאמאנט.
כתבת כל כך יפה שממש עשית לי חשק.
גם אני אמא לשחקנית כדורסל בליגה, בת 15 תיכף שמכורה קשות למשחק, לקבוצה, ממש חיה כדורסל.
ואני, מסיעה המון אבל מודה כל יום מחדש שזו ההתמכרות שלה 6 פעמים בשבוע, רואה כמה טוב זה עושה לה איך היא צומחת, מאותגרת ומתמודדת עם קשיים והצלחות בזכות המשחק הקבוצתי.
לחיי הטום בויז האלופות!
גדולללללל!! בהצלחה!! דווחי בהמשך
פוסט נהדר! כל מה שכתבת על קבוצת הכדורסל שלך, אני מרגישה לגבי הקבוצה שלי והליגה במאמאנט (כדורשת לאמהות). זה נותן המון – ביטחון עצמי, זמן לעצמי, אנרגיה, חברות וכמובן כושר גופני משופר (אה, וגם אצבעות קצת שבורות לפעמים, אבל ממשיכה לנגן איכשהו…)
גם אני הייתי לא ספורטיבית בתור ילדה, ואני ממש שמחה לראות את הילדה שלי משחקת בהמון ענפי ספורט קבוצתיים, גם של בנים, וחולמת על כיתת ספורט בחטיבה. מין תיקון…
תודה יעל! נשמע דומה מאד למסלול שלי.. איזה כיף. מחכה שהכתף שלי תתאפשר ואהיה ספורטיבית מעט יותר.
לפני שקראתי חשבתי כבר להגיב ולספר שאנחנו נמצאים כבר שנתיים וחצי בארה״ב ברילוקיישן וכמה מדהים מה שקורה פה בכל מה שקשור לספורט בכלל וקבוצתי בנות בפרט. הבת שלי כבר שנתיים משחקת כדורגל בקבוצה, משחק בשבוע פלוס שני אימונים. בחורף משחקים באולם (כן יש חיה כזאת). עם כל ה״שיעבוד״ שיש בזה להורים, אני גאה בה ברמות שאין לתאר. כל מה שתיארת נכון ואמיתי. משחק קבוצתי עושה פלאים. פה זו ממש דרך חיים כך שהבנות מתחילות את המסלול שלהן כבר בגיל גן..
ואיך תיקון אחד בחוק איפשר את כל זה! תודה ענת! שתעלה ותצליח!
יאללה, קבוצת מאמאנט מחכה לך. אחלה ליגה השנה והקבוצה שלך צריכה קצת דחיפה…
מעולה, רונית. כיף לקרוא ומקווה שהבת שלך תמשיך להינות מכדורסל. ובטח שגם לכן הייתה אחלה קבוצה עם מאמנת כמו יעל בר אילן!
פוסט נהדר!
אני מוסיפה עוד סעיף משמעותי בסעיפי ה "בעד": הנאה מהגוף.
ילדות, נערות ונשים לא מקבלות כמעט שום מסר חיובי לגבי האפשרות הלגיטימית ליהנות מעצם קיומן הפיזי. את אמורה להוות אובייקט מהנה להתבוננות (או שימוש- מילה קשה אך מציאותית). את לא אמורה ליהנות מלהשתמש בגוף שלך, בבעיטה, קפיצה, ריצה, דילוג, השתטות, ומשחק. הנאה שאינה מינית ושאינה קשורה לצד השני, למבט גברי, כמעט לא נוכחת בתרבות שלנו. זה בעיני פן מהותי באיך ספורט יכול לעצב תודעה נשית עוצמתית ובריאה, מגיל צעיר.
תודה יקירתי. צודקת לגמרי. אכן לא ציינתי זאת. זה חלק ממה שיוצר דימוי גוף טוב: אנחנו לומדות לא לשפוט את הגוף שלנו רק מבחוץ, אלא מבפנים.. הגוף שלי חזק, אני מפיקה ממנו הנאה, אני שולטת בו, אני מסוגלת. בדיוק בניגוד להנאות שאת מציינת בתור אלו שאנו מורגלות בהן.
כמה כיף לקרוא אותך!
ואני מתייחסת לכלל הפוסטים האחרונים, שדווקא לא עסקו בעיצוב, ובייחוד אלו שעסקו בהורות.
את מעוררת מחשבה, מחדדת ומדייקת, חושפת לתכנים חדשים.
אוהבת את תפיסת העולם הפמיניסטית שלך.
תודה!
נ.ב. אכן סרטון נהדר. עושה חשק לקום מכיסא המחשב ברגע זה ולהניע את הגוף.
איזה כיף לשמוע, שני.
אני כל הזמן תוהה אם הפוסטים האלו לא מבריחים קהל מסויים..
לא שזה ימנע ממני לכתוב, אבל שמחה לדעת שיש מי שנשארת ונהנית!
פוסט פשוט מעולה. קריאת חובה להורים לשני המינים בעיני.
פוסט מעולה ומרומם!
כבר אמרתי לבת שלי שאני חייבת להראות לה סרטון כשתחזור הביתה.
היא שחקנית כדורגל מעולה, וגאה בעצמה על כך, אבל לאחרונה התחילה לשמוע מסביב דברים לגבי זה שהיא מתנהגת כמו בן וזה מצער אותה מאוד (הבוקר שוחחנו על זה).
ובאשר אליי…. בדיוק אתמול העברתי בקשה לארגון הכדורשת שיפנו אותי לקבוצה רלוונטית- אולי עוד ניפגש ראש בראש (;
תודה ליאתי!
אכן הזדמנות מצויינת לפתוח שיחה על נושא "מה זה להתנהג כמו בת/בן" או איך אנחנו מרגישים כלפי דברים שאומרים עלינו, והאם זה חשוב..
ומי יודע – אולי!
כל מה שכתבת נכון ונפלא וקצת חבל לי שאת חושבת שמחול הוא לא חלק מספורט… לי יש שתי בנות בוגרות מגמת מחול בתיכון וכל התכונות שדיברת עליהן ועוד הרבה -יש בהן. ועוד-גם במחול כמו במשחק יש עבודת צוות-קשה ומפרכת! אימונים על גבי אימונים כדי שהרגליים של כולן תתרוממנה באותה שניה לאותו גובה בדיוק בקו ישר…אז כן גם מחול. ודרך אגב-לפחות בארה"ב שיטת לימוד הספורט במסגרות החינוכיות היא שונה לגמרי מאשר פה-ויש לזה לא מעט תרומה לאופן שבו מתייחסים שם לספורט.
זה לא רק עניין של מחשבה: מחול הוא אמנות, מחול הוא פעילות גופנית קשה, מאתגרת ומתגמלת, אבל תחת ההגדרה שלי הוא לא ספורט. אין אותו באולימפיאדה. הוא אינו תחרותי. ואמנם מתאמנים בקבוצות, אבל הוא אינו קבוצתי: אין לך יריבים, לא קבוצה יריבה ולא יריב בודד.
מעבר לזה: מחול אינו משחק. חלק מהדברים עליהם כתבתי הם משחקים (למרות שרוב ענפי הספורט שנשים מצטיינות בהם אינם משחק או ספורט קבוצתי, כמו התעמלות אמנותית, ריצה, שחיה ועוד).
כמובן שמחול מחזק את כל הדברים שספורט מחזק, אבל ספציפית אני מדברת על יצירת מקום שמאפשר לבנות להתנהג "כמו בנים". להוציא צדדים אגרסיביים יותר, להזיע, לצעוק ולהתפרק. מחול (בעיקר בלט, אליו הבנות הולכות בגיל צעיר) רק מחזק התנהגויות שנתפסות "נשיות" כמו שליטה עצמית, התכנסות, אתסטיקה ועוד.
אין לי שום דבר נגד בנות ונערות שלומדות מחול, אבל חשוב לי אישית יותר לעודד בנות ונערות לשחק בענפי ספורט שנחשבים "גבריים".
זה נראה לי שלב ראשון ובסיסי בדרך לשיוויון. על בנים וגברים שרוקדים בלט אני אפילו לא מעזה לחלום. מי יודע איך היה נראה העולם אז.
כל כך נכון!
אני חותמת כל כל מילה, אולי פרט לנקודה אחת: פעם דיברתי עם אמא של חברה שהיתה רקדנית בלט, וגם היא דיברה על ההתקדמות בלימודים ובכלל, יד ביד עם המחול.
אז גם מחול, מבחינות מסויימות.
שיתפתי את הפוסט שלך בקבוצה שלי ל כדורשת!
תודה רוניתי
אני בטוחה שמחול תורם המון לבטחון עצמי, ארגון ושליטה עצמית. אבל הוא לא ספורט קבוצתי, ואין בו את ההתפרקות שספורט מאפשר לבנות ונשים. דווקא מחול, בעיקר בלט, ממשיך להנחיל ערכים מגדריים מאד מסויימים על הגוף הנשי.
שמחה שאהבת את הפוסט!
מדהים! פתחת לי את הראש. תודה רבה
איזה כיף! אין בעד מה