להיות עצמאית זה קשה. מעבר להתעסקות ולאחריות - זה עסק בודד. פוסט שני במיני-סדרה על תחושת הבדידות בעסק עצמאי. והפעם - איך אפשר לשתף ולהתחבר לעצמאיות אחרות בעסק עצמאי ומדוע זה כל כך חשוב. תוגת העצמאית 2
להיות עצמאית זה קשה. הנה אמרתי את זה, ואפילו כתבתי את זה כפוסט אורח בבלוג מיס מנדלה של עמנואלה בינר. הפוסט הזה הוא השני במיני-סדרה שאני קוראת לה ביני לבין עצמי "תוגת העצמאית".
אחד הקשיים המרכזיים של להיות עצמאית היא הבדידות.
כמו שכתבתי בפוסט הקודם – לא קל להיות עצמאית.
אפילו אם נתעלם מהתנאים המחורבנים שזוכים להם עצמאים ועצמאיות בישראל (המון חובות ותשלומים, מעט זכויות ותמיכה מהמדינה, בגדול) – העול של ניהול עסק עצמאי הוא כבד: יש איזה משא של דאגה שתמיד יישאר איתנו, באשר נלך.
להיות עצמאית = להיות לבד?
תגובה נפוצה שאני שומעת אחרי ההרצאות היא תחושת ההתעלות שבמפגש: "גיליתי שאני לא לבד!" – ההקלה שבגילוי שהדבר הזה, שמכביד עלי – אינו נחלתי הבלעדית. גם לאחרות קשה: לתמחר ולגבות, לבקש כסף, לפתח את העסק, להצליח לנהל אותו, להיות רווחית תוך כדי שיווק אינסופי ועוד ועוד.
גם עצמאיות אחרות מרגישות לבד.
אבל הרגשת הבדידות, כמו כל הרגשות, נובעת מהמחשבות שלנו. ואם נשנה את המחשבות אולי המציאות תיראה לנו אחרת. כשאסכים להיפרד מה"קב" הזה – האומללות, ההתקרבנות, הקושי – אראה שיש סביבי אנשים רבים, שיכולים להיות חלק מהעסק שלי. אולי חלקם כבר עכשיו קשורים לעסק שלי. מי מגדיר אותם? אני כמובן.
מה שאני מציעה עשוי להיראות כמו "רק" שינוי בסטייט-אוף מיינד (או זיון שכל) אבל עבורי זה עובד כבר כמה חודשים (ואין שינוי גדול יותר משינוי תודעתי).
לכל עסק עצמאי יש כמה לוויינים שמלווים אותו – לפעמים בשוטף ולפעמים באופן חד פעמי. אצלי אלו בין היתר:
- רואת חשבון
- מעצבת גרפית
- פרילנסריות/שכירות שעבדו אצלי בעיצוב פנים
- מנהלת אדמיניסטרטיבית
- יועצת שיווק דיגיטלי
- יועצת עסקית
- מעצבת מצגות ויוצרת תוכן
- מעצבת מצגות ויוצרת תוכן
- מתכנתת שעוזרת עם הפודקסט
- אשת כתוביות ותוכן
- צלמת ועורכת וידאו
- יוצר אנימציות
- עורכת דין ליעוץ משפטי (חוזים/זכויות יוצרים/תנאי ביטול)
- מאמנת אישית או עסקית
חלקם מלווים אותי יותר מעשרים שנה, ורובם הצטרפו אלי בחודשים האחרונים ממש. אולי גם שכחתי כמה. אני בטוחה שבעסק שלך יש עוד אנשים שאת עובדת איתם או "נעזרת בהם". בקיצור – אנשים שאת משלמת להם כדי לייעל את העסק שלך.
כל זה בלי לספור כלל את הקולגות והחברות מ"החיים האמיתיים" ומהחיים הוירטואליים שמלוות אותי בייעוץ עסקי, תמיכה ועזרה. ההחלטה עד כמה אני רואה בהם חלק מהעסק שלי תלויה גם בהם וגם בי: במי נבחר לעבוד לצידנו והאם ניתן להם לקחת חלק.
לקחת חלק - נתת חלק
שימו לב לביטוי הזה: "לקחת חלק". גם באנגלית 'להשתתף' זה לפעמים to take part in. יש כאן מטאפורה שעלולה להבהיל קצת, אבל כדרכן של מטאפורות היא נושאת תובנה עמוקה: כשמישהו משתתף איתי במשהו – הוא לוקח חלק: את החלק שאני נותנת לו כדי לעזור לי, ואני נשארת עם משא פחות כבד ומכביד.
נהוג להתייחס אל המהלך הזה בתור "אאוטסוריסנג" – מיקור חוץ.
אבל אם נראה כאן מהלך של הכנסה ולא של הוצאה נבין שיש פה פוטנציאל ליותר מ'עזרה' או הקלה. כי מי שלוקח חלק גם נותן חלק, בעיקר אם אני מאפשרת לו לתת. הרי ההצלחה שלהם היא ההצלחה שלי: נוצר לנו אינטרס משותף. אמנם רוב האנשים האלו הם פרילנסרים ולא שכירים שמועסקים על ידי, אבל אם אנשים נכונים יוכלו לעזור לי יותר מאשר רק בפעולות הטכניות שלשמן, כביכול, נשכרו.
נראה לי שחלק מההצלחה היתה, שבחרתי אנשים שלא מקטינים ראש, ולא ניסיתי מעולם להשיג הנחות: הלכתי על מקצועניות ושילמתי להן מספיק כדי שיגידו לי את האמת, לא דברי חנופה שהם חושבים שאני רוצה לשמוע כדי להיות מבסוטה. אני הרי חייבת לפעול לפי הכללים של עצמי, לא? אני מתייעצת עם הא.נשים (רובן נשים) שעובדות איתי ומראה להן את התמונה הרחבה; אני שמחה לשמוע את העצות שלהן ומקשיבה להן. אם זה לא נראה לי אני אנהל איתן דיון – אבקש מהן לנמק מדוע כדאי לי לעשות א' ולא ב'. אני אשתדל להכניס אותן כמה שיותר לא רק למהות של המטרות העסקיות שלי אלא גם אשתף אותן ביעדים שלי- ועד עכשיו כולן נרתמו בשמחה לתהליך ועזרו לי להרכיב יחד תמונה גדולה יותר, מורכבת יותר, של מה שאני עושה.
להיות עצמאית = לעשות הכל לבד?
לא מזמן בעלת קייטרינג שאלה אותי על שיחות עם לקוחות. לפי השאלה הבנתי, שהיא משקיעה הרבה זמן בלענות לפניות של לקוחות, שמתעניינים בשירות שלה: היא מספרת להם על העסק, הם לפעמים קובעים פגישת היכרות ועוד פגישת טעימות. אחרי שהיא שולחת הצעת מחיר היא חוזרת אליהם והם שוב משוחחים, לראות אם סוגרים ועושים עסקים. לא כולם חוזרים או סוגרים וכך יוצא, שהיא מרגישה שהם גם מבזבזים לה טעימות וגם גוזלים ממנה זמן רב. אין ספק שנדרשת התייעלות.
בעיה נפוצה בעסקים עצמאיים היא, שאנחנו "לא סופרות את השעות" האלו. גם אני בעסק ההרצאות והייעוצים שלי מבלה שעות רבות בשיווק ובהכנות לקראת ההרצאות ומסביב להן – וגם אני לא ממש סופרת את השעות. גם במובן המטפורי של "לא סופרת אותן" וגם במובן הפרקטי – אני לא מודדת אותן ואין לי מושג בכמה שעות מדובר.
לא רק ללקוחות שלנו – גם לנו יש נטיה להסתכל רק על השפיץ של העסק שלנו: התוצאות. למשל בהרצאות קל לי להסתכל על ההרצאה עצמה: כמה נרשמו כפול כמה עלה כרטיס שווה ההכנסות שלי. וואלה מגניב. אבל קרה שיצאתי מהמשרד אחרי יום שלם ואשכרה אמרתי "וואי, לא עשיתי כלום היום". כי ליום לא היתה תוצאה קונקרטית. וברור שעשיתי – עשיתי המון! פרסמתי, שיווקתי, יצרתי תוכן, חיברתי, יזמתי, הגבתי, שוחחתי שלחתי ועוד אינסוף פעולות שהן "מסביב" ל"דבר האמיתי".
אני עובדת בעסק של #נעיםמאוד סביב השעון. אבל חלק גדול מזה אני לא סופרת כעבודה. למה? בין היתר, אצלי, כי אני לא משלמת על זה למישהו. דרך יעילה וקלה לספור את השעות האלו היא לתת למישהו אחר לעשות אותן. כשמנהלת המשרד שלי מטפלת בהרשמה להרצאות וכל הקשור בהן היא זו שסופרת את השעות עבורי. זה לא שהיא רק "עולה לי כסף": אלו שעות שהייתי משקיעה בזה כל מקרה אבל לא מחשבת כהוצאה (ולכן אולי מפסידה על זה). ועסק רווחי הוא כזה בו ההכנסות עולות על ההוצאות.
אילו בעלת הקייטרינג שילמה למישהו שיבצע עבורה את השלבים האלו של העבודה, היא היתה מפנימה כמה זמן הם עולים ומדוע זה פשוט לא כדאי לעשות את זה – סביר שהיתה מפעילה סינון קשוח יותר של לקוחות ולא משקיעה בהם כל כך הרבה. מעבר לכך, הרבה פעמים לאנשים אחרים פחות "לא נעים" להיות טיפה יותר קשוחים עם לקוחות ולנהל את העסקים בצורה.. עסקית.
אז תגידו לי – יופי לך באמת. לך יש עסק מצליח וגדול ולא חכמה להשקיע בו כסף ולשלם לעובדים. אז זהו, שאין לי ממש מושג. העסק שלי אינו גדול אבל אני רוצה שיגדל – לא בהכרח בהכנסות – זה עשוי בהחלט לקרות אם אצליח – אבל יגדל בהיקף שלו, ביעילות שלו, באפשרות שלי ללמוד ולהשתפר בתוכו, ביכולת שלי להגיע עם המסר שלי ליותר נשים.
להיות עצמאית מצליחה = להשקיע בעצמך
מהבחינה הזו כל עסק הוא סטארט-אפ קטן וכולנו יזמיות שעושות "בוט-סטרפינג"* – אם אני לא אאמין ששווה להשקיע בעסק של עצמי – איך אצפה ממשקיעים אחרים להאמין בי? האם העסק שלי לא ראוי לבעלות המקצוע הטובות ביותר? (רמז: הטובות ביותר לא עושות טובות בחינם, גם אם הן חברות שלך). האם אני מאמינה שהעסק שלי יוכל להחזיר לי את ההשקעה הזו? אם התשובה היא לא – אני בבעיה.
החדשות הטובות הן, שלא מדובר רק בהשקעה של כסף ובתוצאות מקצועיות.
כשאני נותנת מקום לאנשים אחרים – בעיקר נשים אחרות – להיכנס לעסק שלי ומשתפת אותם – אני פחות לבד: גם הן רוצות שאצליח, גם הם הופכות להיות חלק מהתמונה הגדולה של העסק שלי.
אני מרוויחה עוד נקודות מבט, עוד הצעות ודיעות שלא הייתי חושבת עליהן בעצמי, אני מרוויחה אנשים לעשות איתם סיעור מוחות על כיוונים חשובים, אני מרוויחה הזדמנויות לצאת מאזור הנוחות של עצמי.
יש לי למי להרים טלפון מתרגש כשכל המקומות בקורס נמכרו, או כשקיבלתי הודעה על הצלחה מטורפת של שיחת ייעוץ שלי.
זה קורה לי בחודשים האחרונים עם הנשים שעובדות איתי בעסק ואני מרגישה שהגעתי למקומות שלעולם לא הייתי מגיעה אליהם אלמלא שיתוף הפעולה הזה. אני מאמינה בעסק שלי, ולכן כמובן שהוא שווה את זה. ולכן כשאני משלמת להן, הן לוקחות חלק ונותנות חלק גדול עוד יותר. ואני מנצלת את ההזדמנות בפוסט הזה ומודה לכן שוב, למרות שאני מודה להן באופן פרטי כל הזמן.
ואז מתפנה לי מקום לעשות דברים חשובים אחרים כמו לשבת ולחשוב על ההרצאות הבאות שלי, ועל שלל המדיומים שמחכים לי שאנצל אותם, ועל הדברים המדויקים ביותר שאני רוצה להגיד לך. כמו הפוסט הזה למשל.
*Boot-strapping – 'למשוך את עצמך בשרוכי-נעלייך' הוא כינוי למימון עצמי בעולם ההזנקים, מטאפורה שלקוחה מהסיפור על הברון מינכאוזן, שמשך את עצמו מביצה טובענית באמצעות השיער שלו עצמו.
לפוסט הזה יש 4 תגובות
רונית תודה!!!
על העצות, הכנות, גובה העיניים ועל שהקלטת את הפוסטים שאף פעם אין לי זמן לקרוא. שומעת אותך בשקיקה ממש תוך כדי עבודה.
שמחה לשמוע שההקלטה עוזרת! תודה רבה :))
אני חצי שכירה וחצי עצמאית ממש בתחילתו של עסק. אז יש לי את שתי נקודות המבט בסיטואציה הזאת. כעובדת שעושה המון למען העסק של מישהו אחר, אחד הדברים שגורמים לי להישאר במקום העבודה, להעריך את הבוס.ית שלי ולרצות לעשות את הטוב ביותר זה בדיוק מה שתיארת שאת נותנת לעובדות.ים שלך – כשאת מבקשת את עצתם, נותן להם תמונה רחבה וגם מתדיינת עם הדעה! זה פרייסלס. הן זכו בבוסית מעצימה, זה ממש לא טריוויאלי בעולמנו.
אין ספק שבעולמן של שכירות מי הבוסית זה מאד מאד משמעותי. תודה על התוספת הזו לדיון! ובהצלחה בעצמאות 🙂