בואו נקרא לילדה בשמה. כשאת אומרת שאת "נחמדה מדי", ודאי בהקשר עסקי, את תמיד אומרת משהו אחר.
אולי את אומרת שאת נותנת יותר ממה שאמרת שתתני: מהזמן שלך, הידע שלך, העצות שלך, התובנות שלך.
אולי את אומרת שאת לא עומדת על שלך מול הרצון של מישהו אחר, את מוותרת על משהו שחשוב לך בגלל משהו שחשוב למישהו שאינו את; את לא רוצה לאכזב מישהו אחר, למרות שלציפיות שלו אין קשר למציאות, או למה שהוסכם בינכם, וגם אם לא הוסכם – מה שסביר.
אבל כמו שאין יפה מידי או טעים מידי, עוד לא פגשתי מעולם אדם נחמד מדי.
כי משהו באיך שגידלו אותנו, או כל מה שראינו בסרטים ובפרסומות ובסדרות, אולי גרם לנו לתפוס נחמדות כויתור טוטאלי על רצון ואגו למען אחרים. או גבולות כמשהו אגרסיבי ולא נחמד. אבל אפשר! להיות גם נחמדה וגם לדעת לעמוד על שלך. אני, למשל, חושבת שאני כזאת. קודם כל בואו נסגור על זה שלהיות "נחמדה" זה די בעיני המתבונן, אבל ננסה להסכים שאדם נחמד הוא אדם קשוב, חיובי, גמיש, קליל. אפשר גם להגדיר אותו על פי מה שהוא לא: אלים, מלא בעצמו, עקשן שלא לצורך, לא מתחשב. וכמובן שהסוד טמון בהתחשבות: התחשבות אינה למחוק את הצרכים שלי כדי לאפשר לזולת לקבל את כל מה שהוא רוצה. בטח ובטח בעסקים. אני יכולה להיות גמישה ומתחשבת בתוך הגבולות שמתאימים לי (שעות עבודה, אופן העבודה, תעריפים ועוד). תהיו תמיד נחמדות. אין לזה כל קשר ללהיות חסרת גבולות.
לפוסט הזה יש 2 תגובות
חידדת יפה את ההבדל, זה קורה במיוחד לנשים. כיף לקרוא.
נכון, זה באמת קורה יותר לנשים. תודה!