נ.ב הוא פרויקט צומח, בו אני משתפת בכל שבוע שיר שקשור לאותה השנה בחיי. 52 שירים על פני 52 שבועות ושנים. אלו לא בהכרח השירים שאני הכי אוהבת, אבל יחד הם מרכיבים את "פסקול חיי". כשאסיים, אהיה בת 53. האזנה נעימה!
פרויקט נ.ב. הוא אלבום זכרונות מוסיקלי (תודה לרוני שרייבר, תלמידה ואחות וירטואלית, על ההברקה בגימטריה). בכל שבוע אני "נזכרת בדבר", בוחרת שיר שמתאים לשנה בחיי וכותבת עליה, או על השיר. הפוסט הזה נולד עם הסיכומים לקראת יום הולדת 50, נגנז וחזר קצת לפני יום הולדתי ה – 52, כשהייתי בקורס ויפסנה. אז גם הבנתי ש-52 הוא מניין השבועות בשנה. כשאסיים – אהיה בת 53. זה קצת כמו להגיש לכם שיר ברדיו.
הרעיון התאים לשני צרכים שלי: של תיעוד (אני קוראת לזה הנצחה) ושל יצירה. אני אוהבת מסגרות, מסורות וגבולות, ותמיד רציתי לפבלש בה משהו קטן מדי שבוע. רציתי גם לספר קצת על חיי כדי "להשאיר משהו אחרי". אמא שלי נפטרה לפני גיל 53 והשנה הזו משמעותית לי מאוד. התיעוד הזה מאפשר לי לכתוב "אלבום תמונות מוסיקלי", שיהיה. עבודת המחקר הזאת, להיזכר בסיפורים ובשירים, תהיה מעניינת ומרגשת עבורי – אני מקווה שגם לך!
נ.ב: אני מזמינה אותך להוסיף את ה-נ.ב שלך בתגובות לפוסט הזה.
נ.ב.ב. – אם הפורמט הזה עשה לך גם חשק – אני אשמח לראות אותו משוכפל בכל וריאציה! בקשתי היא להפנות לפוסט הזה עם לינק, וזהו. ברכתי שלוחה.
רוצה לקבל את השיר השבועי בכל יום רביעי למייל?
ואלה שנות:
1990 - דוגמניות על חלל
אז התחלנו את שנות העשרים שלי.
אם אסכם אותן? שנים קשות עם המון תנודות. ואולי אלו שנות העשרים אצל כולם? מצד אחד נסקתי בקריירה ובלימודים, הייתי מוקפת חברים, הרווחתי מעולה, למדתי המון ומצד שני מותה של אמא שלי (בשנת 91, היכונו לשבוע הבא?) ריסק אותי והשאיר אותי מדוכאת מאד למשך הרבה שנים, היו לי הרבה בני זוג ולא מצאתי אהבה יציבה בחיים שלי. לא מעט פסיכולוגים ליוו אותי בשנים האלו, ורק לקראת גיל שלושים נרגעתי קצת והתחלתי קצת יותר לאהוב את עצמי.
בשנת 1990 השתחררתי. לא חשבתי להמשיך עם הרדיו, אבל נשאתי עיני למקום מאוד ספציפי בטלויזיה. התקשרתי לתכניות הילדים והנוער ואמרתי שהייתי רוצה להיות מגישה. נראיתי לעצמי מתאימה לזה מאוד. נעניתי שכרגע אין אודישנים, אבל לא ויתרתי. מתברר שידעתי לעשות פולו אפ כבר אז.
אחרי כמה חודשים התבשרתי שיש אודישנים ועברתי אותם בטבעיות מרגשת.
מבחינת מוסיקה – אלו השנים שהכי אהבתי. בעוד חברי אוהבים לפזז לצלילי אייטיז (לא כתבתי כמה בילינו במועדונים בגיל 17 ו 18, הפינגווין והליקוויד), אני תמיד העדפתי את הדאנס של הניינטיז.
בשנה הזאת יצא אחד השירים שאני הכי אוהבת בעולם, עם הקליפ הכי שווה בעולם שביים דייויד פינצ'ר לג'ורג' מייקל, הגדול מכולם. בתור זמר צעיר ב" WHAM!" חיבבתי אותו, אבל האלבום שלו Listen without Prejudice היה הדבר הכי נכון לאותו הגיל והרגע. למרות שלא היה לנו אינרטרנט אז, הקליפ שודר באם טי וי המון, וצפינו בו בהערצה בכל פעם מחדש. גם היום אני יכולה לצפות בקליפ הזה בלופ – הדוגמניות שמככבות בו (כל הרעיון הוא שהזמר לא מופיע כלל) הן הנשים היפות בעולם. ומעל כולן לינדה אוונג'ליסטה, נזר הבריאה.
1991 - גדילה ויתמות
אתחיל מהסוף: כמה חודשים לפני שמלאו לי 21, ב 21 באוגוסט, אמא שלי נפטרה, במחלקה פנימית ד' בתל השומר. אחרי חודשים של כימותרפיה ושנים של מאבק בלימפומה (סרטן שבא והלך וחזר במשך 7 שנים בערך) היא נפטרה, כחצי שנה אחרי יום הולדתה ה-52. בעוד חודשיים מהיום אהיה בגיל בו מתה. כתבתי בתחילת הבלוג הזה, שהסיבה שבגללה הגיל הזה משמעותי כל כך עבורי היא, שאיני יודעת איך נראים החיים אחריו. לפחות לא ממבט קרוב. אולי בזכות זה אני כל כך מעריכה את ההזדקנות, נהנית מהשערות הלבנות שמופיעות לי לאחרונה והקמטים שנוספים לפני: לא כולן זוכות לזה.
מלבד האירוע הדרמטי הזה, השנה הזו היתה אחת המשמעותיות בחיי מסיבות נוספות. בחיפושים בארגזי הנוסטלגיה (אין לי הרבה אבל פצצה של חומר) מצאתי יומנים שלי – לא יומן אישי אלא יומן שנה, משנת 88 ועד 91. וואו.
בדפים מקופלים בעטיפה מצאתי גם רשימת שירים לקסטה, שלדעתי מעולם לא יצאה לפועל. אבל אספתי בשניה את השירים לפלייליסט בספוטיפיי (מדהים איך פעולה של עשרות שעות אז יכולה להתבצע בדקות ספורות היום). אז הנה עוד קצת אווירה מהשנה הזאת.
בשניים באוגוסט, יום ההולדת של אבא שלי, פלשה עיראק לכוויות והחלה מלחמת המפרץ. ב- 18 בינואר, יום ההולדת של אמא שלי, נפל הטיל הראשון על רמת גן, לא רחוק מהבית שלנו. אחרי שהורי הלכו לישון ניפחתי בלונים בסלון כדי להפתיע אותה איתם בבוקר למחרת, ויצא שאת האזעקה הראשונה העברנו עם מסיכות בחדר השינה של ההורים שלי, וגם עם בלונים.
בחסות המלחמה גלי צהל פתחו את "צהל 2", וארז טל, שהיה המנהל שלי במחלקת קריינים הציע לי הצעה מפתיעה: להגיש תכנית חדשה. למרות האופי הנמרץ והקופצני שלי (אמיר אשר היה קורא לי "רונית קפיץ") ארז חשב שתתאים לי תכנית לילה שקטה. קראנו לה "לילה טוב". תמר מרום היתה העורכת המוסיקלית של התכנית, ולימים זו הפכה להיות התכנית האהובה עלי ביותר, שליוותה אותי בשנותי כסטודנטית ואחרים רבים שלמדו אל תוך הלילה. היו לנו מאזינים ומאזינות קבועים ששלחו לנו מכתבים אינטימיים; כמה מהם אפילו קיבלו את חליפת המכתבים שלהם איתנו בחלוף כמה שנים טובות. אלדד קובלנץ, המנהל שלי בגלגלצ, פנה אלי כמה שנים אחר כך ואמר שהוא רוצה לעשות סופשבוע שלם עם אווירה ומוסיקה כמו של "לילה טוב". יקראו לו "סופשבוע רגוע".
מלבד "לילה טוב" ברדיו, התחלתי להגיש את תכניות הילדים והנוער בירושלים, ולהתרגשותי הרבה התקבלתי ללימודי עיצוב גרפי בבצלאל, מה שהיה חלום שלי מהתיכון. למבחני הכניסה שלי הכנתי עטיפות של תקליטים, ואת הראיון שלי ערכו המבוגרת שבמורות, פרידל שטרן ז"ל, וצעיר הבוגרים, גדעון עמיחי. אחרי שהייתי ברשימת המתנה מורטת עצבים – התקבלתי. את ההודעה קיבלתי שבועות ספורים אחרי מותה של אמי. שכרתי דירה מקסימה בז'בוטינסקי הירושלמי (גדלתי בז'בוטינסקי בגבעתיים, ויהיה עוד אחד, בתל אביב) עם תלמיד מגמת אדריכלות, ערן נוימן.
התחלתי את הלימודים באותה השנה, ואל העומס הפסיכי של שנה א' בבצלאל, עם לימודים מ -9 בבוקר עד 18 בערב והגשות אל תוך הלילה, נוספו 3 משמרות בשבוע בטלויזיה, תכנית רדיו יומית ותכנית בוקר שבועית בימי שישי. "לילה טוב" היתה מוקלטת בימי ראשון ושני, בשלישי ורביעי שידרתי בלייב מהאולפן בירושלים (משה שלונסקי, המפקד הירושלמי, היה מקפיץ לי את התקליטים לדירה שלי בטלביה), בחמישי הייתי דוהרת חזרה לשדר בחי מיפו, ובששי בבוקר מקליטה את התכניות של ראשון ושני, וממשיכה משם לשדר ב 12 בצהריים תכנית שבועית. אין לי מושג איך היו לי כוחות לזה, כנראה גיל 21 והצורך להיות עסוקה.
המעבר לירושלים, לדירה משלי ומפגש מרתק עם האנשים הכי יצירתיים שפגשתי (מאז ועד היום, האמת) החזיקו אותי היטב אחרי המוות של אמא שלי. שרדתי בבצלאל אמנם רק שנה וחצי עד שהחלטתי שאני לא מוצאת את עצמי בעיצוב גרפי (היום קוראים לזה תקשורת חזותית) אבל אלו היו שנים מכוננות ועמוסות חוויות עבורי.
והשיר? בבגרותה אמא שלי הגשימה חלום ישן ולמדה נגינה בפסנתר. אני הצטרפתי אליה לכמה שנים בתיכון שלי. היא אהבה מאד לנגן את המזורקות והוואלסים של שופן. בעוד עשרים שנה, כשאני אהיה בת ארבעים וקצת, גם אני אחזור לנגן פסנתר, ואנגן את הואלס הזה. מאז ועד היום המוסיקה הזו מזכירה לי אותה.
תוכלו לשמוע עוד על חייה ומותה בפודקסט המרתק של דפנה לוי (היחיד שהאזנתי כמעט לכל הפרקים שלו) על החיים ועל המוות.s
1992 - ים של זמן
הו כמה למדתי בשנת 92. גרתי בפעם הראשונה מחוץ לבית, עם השותף שלי, לומדת בישול בטלפון עם דודה דליה, שמכתיבה לי מתכונים שלה.
בבצלאל הגשות העיפו לי את המוח: אני זוכרת את עצמי מגיעה בהתרגשות לכיתה ורק רוצה לראות מה אחרים יתלו לצידי על הקיר. זכיתי להיות זנב לאריות בשנה וחצי בהן הייתי שם, ולמדתי דברים על עיצוב ועל עצמי שנשארו איתי עד היום. בין היתר כמה קשה אפשר לעבוד ואיך היצירתיות מגיעה גם כשחושבים שמזמן עברת את קצה גבול היכולת שלך.
קצב החיים הפסיכי של 6 שידורים בשבוע ברדיו ועוד 2-3 בטלויזיה עשה לי רק טוב אבל לא מילא את החור בלב.
אני זוכרת את עצמי בבנק הפועלים בויצמן גבעתיים, יושבת מול פקיד שמסביר לי על קופת גמל ראשונה, שתיפתח בזמן שאז היה נראה לי אגדי: 15 שנה?! בעוד 15 שנה אהיה בת.. 36. זה היה נראה לי נצח. בשנה הזו פתחתי עוסק מורשה ומאז אני עצמאית. הקלטתי פרסומות ובטלויזיה הגשתי גם את רואים 6/6.
בסוף השנה טסתי לראשונה לחו"ל עם הילה, שהיתה השותפה של יואב, חברי ללימודים ושכן ב"שכונת ותיקי ההגנה" בירושלים. טסנו לדרום צרפת, לבקר את אבא שלי, שנסע לשם ל-3 חודשים, ומשם המשכנו ללונדון (ואולי גם אמסטרדם?). כן כן, טיול "אחרי צבא" שלי היה לאירופה. למזרח אגיע רק בעוד עשור.
בשנים האלו הפסקול שלי היה בעריכת תמר מרום, שאיתי ב"לילה טוב" בגלגלצ ערכה את השירים שהכי אהבנו, לקהל שהיה דומה לנו: סטודנטים שעבדו אל תוך הלילה.
את השיר הזה של הריינבירדז שידרנו לא מעט. הוא היה באורך כפול משל שיר ממוצע, ובכל פעם ששידרנו אותו זו היתה חגיגה. פעם בכמה זמן פינקנו את עצמינו, ולא עצרנו אותו אחרי חמש דקות וחצי, מאפשרות לו להמשיך למחצית השניה הדרמטית שלו. השיר יצא שנתיים קודם, אבל זה אחד השירים שהכי זכורים לי מכמה שנים של שידור "לילה טוב". זה והאלבום המופתי של REM שיצא באותה השנה, Out of Time. רציתי לבחור מתוכו את Near Wild Heaven שגם מתאר לא מעט מערכות יחסים שהיו לי, אבל הפור נפל על Call me easy, Say I'm strong, Love me my way – it ain't wrong.
שנים של יופי ודכדוך.
1993 - עוד חורף של תקוות גדולות
זו השנה הראשונה בה סטיתי מהתכניות שלי. בתלמה ילין ידעתי שאני רוצה ללמוד בבצלאל, ועל הדרך החלטתי שבא לי להיות שדרנית בגלי צה"ל. אבל אחרי שנה התחלתי להרגיש שזה לא המקום בשבילי.
בשנה ב' בבצלאל התחלנו ללמוד לעצב על מחשב. אני אחזור על זה, כי זה כל כך מוזר: רק בשנה השניה ללימודים התחלנו ללמוד פוטושופ. עד אז זה היה יסודות (בזכות היומן שלי משנת 91 אני יודעת הכל!) – צילום, יסודות עיצוב וצבע, יסודות דפוס, יסודות טיפוגרפיה, גרפיקה הנדסית (עם קורצוייל!), תפיסה חזותית ותלת מימד, המחשה ורישום.
ואז, למרות שעדיין נהניתי מאד מאתגרי הלימודים, הבנתי שרוב העבודה שלי תהיה מול מחשב. לא ידעתי עוד מה אני כן רוצה לעשות אבל איכשהו הבנתי שזה לא מתאים לי. שזה דו-מימדי מדי. אז התייעצתי עם חברה בוגרת בצלאל, ועם מורה חכם וטוב ובסוף סמסטר א' של שנה ב' החלטתי לעזוב.
בשנים שלנו בבצלאל לא רק שלא היה מחשב – את המונטאז'ים והצילומים עשינו במכונות זירוקס שעמדו במסדרון של האוניברסיטה בהמשך הקמפוס בהר הצופים. היינו מגיעים עם מספריים ודבק וסלוטייפ ועושים שם כל מיני הכלאות – מגדילים, מדביקים, מקפלים ואז מצלמים שוב, כדי להגיע לתוצאות. על הדרך הבטנו בזלזול בסטודנטים ה"רגילים" שעמדו וצילמו ערימות ערימות של סיכומים. מילים.
אז מה עכשיו, להיות סטודנטית רגילה? לא היה לי קל.
היות שעדיין לא היה לי מושג מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה (אגב, זה שמו של הפוסט הראשון שלי ב XNET ואני מתה עליו), אבל ההחלטה התקבלה ביום האחרון להרשמה לסמסטר הבא באוניברסיטת תל אביב – הלכתי על אינטואיציה.
בתיכון היה מקצוע אחד שממש אהבתי ללמוד – ספרות אנגלית. למדנו יחידה שישית של ספרות בכתה י"ב, וכל כך אהבתי את זה שפשוט נרשמתי: בהתחלה לדו חוגי – ספרות אנגלית ומדעי הרוח כללי, וכעבור סמסטר או שניים לחד-חוגי בספרות אנגלית. וזו היתה החלטה נהדרת. כל כך אהבתי את התואר הזה, למרות שבזמן שלקח לי לסיים אותו, חברותי ללימודים סיימו דוקטורט. כמעט 8 שנים.
המעבר מבצלאל לספרות אנגלית היה גם מעבר מירושלים לתל אביב. שכרתי את הדירה הראשונה שלי (היחידה עם שותפה, ברחוב פרישמן), שיפצתי לה את הצורה (כפי שאעשה לעוד המון דירות מתפוררות בעיר) והתחלתי לכתוב. המון המון מילים.
בשנת 93 להקת The The הוציאו את האלבום המעולה שלהם Dusk. הו כמה חרשתי על האלבום הזה. עד היום אחד השירים האהובים עלי הוא זה, אותו כתב ג'ונסון על המוות של אחיו הצעיר, ולמרות הסיבה העצובה, הוא אחד השירים היותר אופטימיים והפחות ציניים באלבום.
1994 - שמעו את שירי
אני בתל אביב, סטודנטנית לספרות אנגלית. כבר עזבתי את החוגים האחרים ואני מתמקדת רק בזה, במדיניות של: נרשמת לשמונה קורסים בתחילת השנה, ואחרי שבועיים, כשאני יודעת אילו מרצים משעממים אותי ואילו מעניינים – נשארת רק איפה שמעניין. בגלל זה לקח לי כמעט 8 שנים לסיים תואר ראשון. אבל היה לי מעניין, קראתי כמעט את כל הספרים שהייתי אמורה לקרוא וגם את כל המאמרים. אולי חוץ מאחד.
שיעור בענווה למדתי אצל ד"ר בוב גריפין, כשהעזתי להביע דעתי בדיון בכיתה על מאמר שלא קראתי. כן, היתה לי חוצפה. פתחתי את דברי ואמרתי: "אמנם לא קראתי את המאמר אבל…" וזכיתי למטח צעקות מטורף ששתל אותי בכסא ונחקק בזכרוני. כל כך הערכתי את ד"ר גריפין (היום הוא כבר פרופסור אני חושבת) שלמרות המבוכה הבנתי שהוא צודק לגמרי, ויש מצב ששם, לראשונה, למדתי לסתום קצת את הפה.
אני לא זוכרת מה המאמר שדנו בו בשיעור, אבל אני זוכרת שהוא דיבר על דולורס אוריורדאן, הסולנית של הקרנבריז, ומאד התפעלתי מזה שהוא מכיר אותה.
בשנה הזו, ואולי שנה שנתיים קודם, נסעתי לאירלנד בהחלטה של רגע. צפיתי בסרט המקסים Hear My Song, על בעלים של מועדון שיוצא לאירלנד לחפש זמר פולק אירי שנעלם (כמדומני מצא שם מקלט מס), וברגע שראיתי את צוקי מוהר, קניתי כרטיס והודעתי שאני טסה. שמעתי על אירלנד שהיא מקום חברותי מאוד ולכן בטוח מאוד לתיירות שמטיילות לבד, וכבחורה בת 23 זה גם לא ממש הדאיג אותי.
טיילתי שם שניה אחרי סוף עונת התיירות, כך שבכלל הייתי לבד, רכבתי על האופניים שלי כשבווקמן שלי מוזיקה אירית, (נדמה לי שאלו היו Altan, אבל לא הצלחתי לשחזר את הקטע). התקררתי ושתיתי לא מעט וויסקי עם דבש בפאבים איריים אמיתיים, כאלו עם להקות מקומיות של גיטרה כינור וזמר. ראיתי את האוקיינוס מצוקי מוהר ואיי אראן, תפסתי טרמפ של שמונה שעות עם זוג מקסים שהזמין אותי לקפה ועוגה במלון מפואר בקילקני, ובאופן כללי גיליתי שאני בנאדם חברותי גם מחוץ לארץ. מאז יש לי פינה חמה בלב למבטא אירי ולמוזיקה אירית.
1995 - קונצרט רוק בעולם החופשי
אני עדיין גרה בתל אביב ולומדת אנגלית, תוך שאני מגישה קצת יותר תכניות בטלוזיה. הצטרפתי לצוות החדשות של מהדורת "יום אחד", של ערוץ התקשורת "גוונים" (זוכרים? היה תבל ומת"ב וערוצי זהב), והגשתי בין פעמיים לשלוש מהדורה מראשון לציון, שסיקרה את האזור בו אני גרה היום. למעשה, שם שמעתי לראשונה על כרמי יוסף (ודווקא לא אהבתי את מה ששמעתי).
בשנים מאז ההיכרות שלנו ב 75, שרלוט ואני נשארנו בקשר. סביב כיתה ה' התחלנו להתכתב (בהתחלה בעיפרון ורק אחרי כמה שנים בעט!) ונפגשנו לראשונה בתחילת שנות התשעים, כשטסתי לאנגליה. בשנת 95 הצטרפתי לשרלוט לפסטיבל רדינג: שתינו עבדנו שם בדוכן שמכר בירה וההכנסות שלו הוקדשו NAC – שתמך בזכות של נשים לבחור בהפלות.
מעולם לא מזגתי בירה, ובטח לא באנגלית, ועוד יותר לא לקהל פסטיבלים שיכור, בלי לדעת כמה עודף אני צריכה לתת להם. אבל וואלה – הסתדרתי. היינו שם שלושה ימים באוהלים ובוץ, שמענו וראינו הופעות מטורפות. תראו כאן את תכנית הפסטיבל.
חוץ מביורק שראיתי מהצד תוך כדי מזיגת בירה, ההופעה שנחרתה בזכרוני הכי חזק היתה של ניל יאנג, שהיה אז צעיר בן 50 (היום בן 77) שנתן את הופעת הסיום המטורפת מול כמעט 90 אלף איש. מאז לא חוויתי לראות הופעה עם קהל עצום כזה, סולו גיטרה פסיכי של 15 דקות והתרוממות רוח אמיתית כשהוא שר ואנחנו צרחנו איתו " Keep on Rocking in the Free World".
כמה חודשים אחרי הפסטיבל חגגתי יום הולדת 25 בדירה שלי בבן יהודה. הזמנתי כהרגלי המון חברות וחברים וכמה אקסים, ורובם אמרו שיגיעו אחרי ההפגנה בכיכר מלכי ישראל, לחגוג את הסכמי אוסלו ההיסטוריים. ישבנו בסלון בהתרוממות רוח מהאפשרות לסיום הכיבוש והסכסוך – הסכם שלום עם הפלסטינים, כשקיבלנו טלפון מחבר שעבד בחדשות ערוץ 2 שאמור היה להיות בדרך. "תדליקו טלויזיה, היו יריות בכיכר. אני חוזר למערכת".
הדלקנו. לא היה כלום חוץ מקרוקודייל דנדי. אחרי כמה דקות החיים שלנו השתנו ויום ההולדת שלי הפך לתאריך בהיסטוריה הישראלית והעולמית. החברות הבאות שדפקו בדלת לא הבינו מדוע פתחתי להן בדמעות. את יום ההולדת סיימנו בהליכה לכיכר שבקרוב תחליף את שמה. בשנים הקרובות ארבעה בנובמבר כבר לא יהיה תאריך שמח בשבילי, והאפשרות לסיום הכיבוש רק תלך ותתרחק, תלך ותסתבך.
1996 - דיכאון אמנותי
מוזר שעד עכשיו קולנוע לא הגיע לפוסט הזה. בשנות העשרים שלי קולנוע היה חלק גדול מחיי. מהתיכון, אז החבורה שלנו פקדה בקביעות את קולנוע פריז ואת הסינמטק, ובהמשך שנות העשרים שלי והלאה – אולמות הקולנוע של תל אביב ליוו רגעים משמעותיים בחיי (הלוואי שיכולתי לכתוב פוסט מקביל עם סרטים לכל שנה, אבל יש גבול לזכרון שלי). מדייט ראשון בגיל 19 עם אח של חברה (אם אני זוכרת נכון זה היה "חלומות" של אקירה קורסאווה, כנראה הבחירה הגרועה ביותר לדייט אבר), ועד בדיקת הריון בשירותים של קולנוע גת (בערך בעוד עשור). בשנות התיכון האחרונות הייתי הולכת לקולנוע לפעמים 3 פעמים בשבוע, צופה בכל סרט מסחרי טוב שיצא וגם בסרטי אינדי מגוונים.
ז'אנר נוסף שנעדר מהבלוג (לעת עתה) הוא "מיוזיקלס", מחזות זמר, המקום שבו המוסיקה פוגשת את הסרטים. למרות שלא יצא לי לראות הרבה בלייב – מילדות צפינו בקלאסיקות -צלילי המוסיקה, סיפור הפרברים, שיער (כתבתי על "פרנק מילס" בהקשר של אחי הגדול בשנת 86) ואולי הם הובילו בשנים האלו של חיי לאהבה לאופרה.
האזנתי להמון פסקולים של סרטים, האהובים בהם שחרשתי היו כמובן "החברים של אלכס" (על שתי הורסיות שיצאו לפסקול, שם פיתחתי חיבה עמוקה לשירי סיקסטיז) והסרט 1969 שאולי לא היה כזה שווה, אבל היה לו אחלה פסקול.
קשה לי להאמין שהסרט "לשבור את הגלים" של לארס פון טרייר לא שרט את כל מי שראה אותו. עוצמת הרגשות שהוא הביע השתוותה לעוצמת הרגשות שהוא חולל. השיר שליווה את הסרט אמנם נכתב בשנת 1970 ואז יצא שוב בשנת 72 כשרוד סטיוארט הפך זמר מוכר יותר, אבל לחיים שלי הוא נכנס בשנת 96.
1997 - רילוקיישן וריסטארט
ייתכן שכרגיל, יהיו מי שיערערו על הזכרון שלי לתאריכים, אבל בשנת 97 הצטרפתי אל מי שהיה החבר שלי אז, ירון, ונסעתי לאוקספורד. ירון נסע ללמוד שם תואר שני ואני ארזתי כמה דברים והצטרפתי אליו אל העיר הבריטית היפה והגשומה.
בסופו של דבר, ולמרות הקלוז'ר הדרמטי בארץ, אלו היו רק חמישה חודשים שם, ואף החמישה הלא נכונים – הייתי שם מספטמבר עד ינואר בערך, בחודשים הכי קרים וגשומים.
אני זוכרת עד עכשיו את התדהמה של לפתוח את הוילון בוקר אחר בוקר ולראות – עננים. להמתין לפעמים אפילו שבועיים לשמש, ולגלות עד כמה אני פשוט חייבת אותה. הכרתי חברים חדשים (רובם ישראלים שגרו שם), קראתי לא מעט, וטסתי לארץ בכל חודש כדי להקליט כמה תכניות של השעשועון "תיק תק" אותו הנחיתי אז.
המפגשים החודשיים עם פקידי ההגירה הבריטיים הקשוחים גרמו לי לכמה התקפי לב, והתכנית לנסוע ולחזור לארץ כדי לא לאבד את ערוץ ההכנסה הזה לא היתה להיט. חזרתי לארץ אחרי הפרידה, אחרי שחילקתי את הבגדים והרהיטים לחברות, מכרתי את האוטו לאחרת, וזכיתי לפתוח בדף חלק לגמרי, וגם לחשוב מה אני רוצה לעשות עם חיי.
בהחלטה נבונה ביותר ויתרתי ממש ברגע האחרון על קניית דירה (אותה אני זוכרת עד עכשיו, ברחוב ויצמן בתל אביב), בגלל שני שיקולים: החלטתי שאני מעדיפה לקחת משכנתא עם בן זוג, והאמנתי שהנכון עוד יגיע, וידעתי שאני רוצה להשקיע את הכסף בלימודים. התחלתי לחשוב על עיצוב פנים.
לגבי השיר של השנה הזאת – גם כאן אני מבלפת, כי השיר הזה בכלל יצא בשנת 94, אבל אני זוכרת אותו בתור השיר האחרון ששידרתי לפני שחשבתי שאני עוזבת את הרדיו לתמיד. באופן אירוני, את השיר האחרון שבאמת שידרתי לפני שעזבתי את הרדיו לתמיד אני לא זוכרת, כי בכלל לא ידעתי שזה יהיה השידור האחרון שלי בגלי צהל. אבל זה יקרה בעוד קצת פחות מעשור.
1998 - חיים חדשים אחרי האהבה
חזרתי לארץ שבורת לב בשנה הזאת, והתחלתי מחדש. שיר השנה היה של שר – Do you believe in life after love והייתי שרה אותו בגרון ניחר בשידורי בגלגלצ. השתדלתי להאמין.
הריסטרארט הראשון שלי היה בעצם בשנה הזאת, בה חזרתי לגור בדירת מרתף קטנה ליד שדרות ח"ן, כשכל החפצים שלי מפוזרים בין חברותי. לוח חלק. יכולתי לבחור איפה אני מתחילה מחדש. החלום שלי מהתיכון להיות מעצבת גרפית נגנז כשעזבתי את בצלאל, סיימתי בעור שיני את התואר הראשון בספרות אנגלית (אחרי כמעט 7 שנים) והבנתי שמורה לאנגלית אני גם לא אהיה.
אני לא זוכרת איך, אבל שמעתי על סטודיו מיוחד ללימודי עיצוב פנים, סטודיו ברזין שוהם, בו לא רק לומדים אלא גם עושים סטאז' מעשי. את הכסף שכמעט הוצאתי על דירה השקעתי בלימודי עיצוב פנים של שנה וחצי.
בבית הורי גדלתי בחצי חדר קטנטן, אותו הצלחתי לשנות ולעצב בכל כמה חודשים מחדש – את המיטה הייתי מזיזה בכל פעם לקיר אחר, משנה את סדר הרהיטים, את התמונות, את האוספים על הקירות. כל דירה ששכרתי, בירושלים ובתל אביב (למעט המרתף הזה, שפשוט לא היה שווה את ההשקעה) עברה תחת ידי מתיחת פנים החל מצביעת חזיתות המטבח וכלה בהדבקות רצפות לינוליאום. עסקתי בלבנות לי בית חדש משלי מהרגע שעזבתי את בית הורי, שהתרוקן מוקדם מדי.
אז בחרתי להאמין שאני חזקה מספיק ונרשמתי לסטודיו. בדיעבד, אחת ההחלטות החכמות והאמיצות שלי.
1999 - יש עוד אלף כמוך
סוף האלף הולך ומתקרב. לקראת סוף שנות העשרים שלי, אני נזכרת בחיבור "עתידני" שכתבנו בכיתה ו', איך ואיפה נהיה בשנת אלפיים. דמיינתי את עצמי בדיוק כמו שלימדו אותי באייטיז: אישה עובדת, לובשת חליפות שני חלקים (עם חצאית עיפרון כמובן), מגדלת ילדים וגרה בשכנות לחברתי הטובה דאז, זיוית.
אני לא זוכרת באיזו עבודה עבדתי בחיבור הזה, אבל הדימוי של האישה הממהרת והעסוקה עם החליפה נחרט לי בראש. שנת אלפיים! גיל שלושים! כמה אהיה גדולה אז! לקראת גיל שלושים שלי אמנם לבשתי קצת חצאיות, אבל הייתי רחוקה מהחיבור הדמיוני הזה כמו שנת שמונים משנת אלפיים. הרגשתי באמת גדולה. בעיקר רווקה זקנה, אני חייבת להודות. ממרום גילי היום זה מצחיק אותי.
לא הייתי בזוגיות יציבה, בטח לא היו לי ילדים וגם לא עבודה משרדית שמצדיקה חליפות שני חלקים. המשכתי לחכות ולנסות, ולכן השיר הזה, כשיצא, הרגיש כאילו נכתב מתוך נשמתי. "Games changes and fears – when will they go from here, when will they stop?"
כמה אהבתי את הקול החם והצרוד של מייסי גריי, את הגרוב ואת הפתיחה של הכינורות. מאז שנותי על הכינור יש לי חולשה לעיבודים עם כינורות, מה נעשה. אז המשכתי להאמין ולנסות.
בערך באמצע שנת אלפיים הבנתי שאם אני מחפשת זוגיות ברצינות – אני צריכה לעשות את זה ברצינות, ואם אני רוצה זוגיות שונה – החיפוש צריך להיות שונה (ממה שעשיתי עד היום). בעקבות חברה של חברה שמצאה זוגיות נכנסתי לקופידון, אז אפליקציית היכרות חדשנית בימיה הראשונים, ובימיו הראשונים של האינטרנט. לרוב הגדול של המשתמשים אפילו לא היו תמונות.
