בהתחלה לא האמנתי שזה יקרה. ואחר כך לא ממש האמנתי שזה יתפוס.
החברות נתנו לי שלושה חודשים: או שאתאבד או שאתגרש. תל אביבית כמוני עוברת ליישוב קטן ומרוחק (בשביל תל אביבים..).
שלשום נסעתי לדרום תל אביב לקנות ציוד לתחפושות. פורים, כזכור, החג האהוב עלי, ודרום תל אביב לפני פורים היה הסיבוב האהוב עלי.
אבל אני כבר לא תל אביבית, מתברר.
ישבתי כלואה באוטו בסיבוב שבין כפר גלעדי-מטלון-וולפסון-הרצל, ברחובות בהם פניה אחת לא נכונה ואת עומדת עשרים דקות במקום. ועמדתי. והתעצבנתי. וקיללתי. ולא הבנתי "איך אנשים נוהגים בעיר הזאת?" ותהיתי "איך אנשים יכולים לחיות במקום הזה??". וגם "למה נכנסתי לפה עם האוטו???". נשמעתי בדיוק כמו ההם מחוץ לעיר, שתמיד צחקתי עליהם.
והיה לי רועש, ומסריח, וצפוף.
אחרי שעה, בה זחלתי במעגלים ונתקעתי אחרי משאיות ומכוניות, ברחתי משם בלי לקנות כלום. המשכתי לנחלת בנימין, שם ידעתי שיש לי חניון שמחכה לי. הסתובבתי, פגשתי חברה לצהרים טעים וספונטני, שילמתי 50 שקלים על חניה וחזרתי הביתה.
את הריח הרגשתי מיד אחרי כמה חודשים. חזרתי לשכונה וריח שתן החתולים ופיח המכוניות היכה בי. אבל עכשיו יש ימים שממש קשה לי לנשום.
החורף הזה נעץ את המסמר האחרון, למרבה ההפתעה. גם בחורף הקר הזה, כמעט כמו חורף ירושלמי, סבלתי מקור. אבל כבר למדתי שהחורף מביא איתו את ההתחדשות של כל הירוק והיופי שמסביב. וכשאני חווה את זה בפעם השלישית זה עוד יותר מרגש.
כל החנויות ובתי הקפה שבעיר לא יוכלו ליצור את היופי של ההתחדשות הזאת.
לאנשים שגדלו באיזור (כמו דניה, שצילמה את התמונה), זה נראה טבעי ומובן. אני עדיין מתרגשת מההתרגשות שלי מהטבע שמסביב. שזה הנוף שנשקף אלי כשאני קופצת לסופר:
או מביטה מחוץ לחלון המשרד שלי, או כשאני יוצאת לרוץ.
או לטייל עם גריזלי
או סתם לצאת לדשא, שמלא בחמציצים
והכוכבים שמאירים לי בחצר בלילה, והצל המטורף של ליל ירח מלא ודברים אחרים שאין לי יכולת לצלם. אני אשכרה מקשיבה לרוח. שומעת את הפירות האחרונים של העץ מרשרשים בחצר. עוד מעט ייפלו על הדשא והעץ יישאר בעירומו. את ההתרגשות שבלראות ניצנים זערוריים נובטים בקצות הענפים של התאנה.
והפריחה, שאני כבר יודעת בדיוק באילו מקומות לחפש אותה, ומתי תגיע. ויושבת בחצר ומדברת עם האיש שהביא אותי לפה על איך הפריחה השנה עדיין קצת חלשה בגלל החורף שעבר, שהיה כל כך יבש.
עוד בשיחות ההזויות, שהיו לנו על המרפסת בתל אביב (זו שחשבנו שהיא מרווחת, עם נוף), אמרתי לו שאם כבר, אז אפס שמונה. פה עדיין יש מרחבים, שדות, שקט. אפס תשע זה בעיקר עוד ועוד בניה. מאז גם פה בונים בטירוף, אבל עדיין – אנחנו בקצה היער. והשדות.
לא מעט דברים גם חסרים לי פה. חסר לי הכל במרחק הליכה – קרואסון טוב, סרט טוב, חנויות חדשות ומעניינות. החברות שלי, ובעיקר האקראיות שהיא חלק מהחיים כשאת גרה בעיר גדולה ודברים יכולים לקרות פתאום, בלי תכנון.
חסרים לי בתי ספר מגוונים לילדים שלי, שמגיעים לגיל בו לבתי ספר יש משמעות. חסר פה מגוון. של כל דבר שהוא אנושי, לפחות. מבחינתו של הטבע ומזג האוויר יש פה מפגשים מפתיעים וחדשים ומגוון אינסופי של הכל.
ואני יודעת שכתבתי והגנתי בחירוף על חברי התל אביביים, שגרים בדירות קטנות והחיים שלהם זולים יותר. אני בהחלט מאמינה בזה. אבל מהתגובות שקיבלתי הבנתי שלא הייתי מובנת. כי עכשיו אני בוחרת בזה ברצון מלא.
ולמרות שאני עדיין לא יודעת איפה אהיה בעוד כמה שנים, אני יודעת שעכשיו ממש טוב לי כאן. כשאני מסתובבת בתל אביב, אליה התחלתי להגיע ברכבת בשבועיים האחרונים, אני רוצה הביתה.
לפוסט הזה יש 23 תגובות
נסענו היום לתל גזר
ולצערנו הרב מדיניות הישוב המתנשאת שלכם לא מאפשרת מעבר לאנשים פשוטים כערכנו
בושה וחרפה
לצערי אני מסכימה איתך. לא ממש ברור לי מי מחליט על המדיניות הזו אבל אני לא חלק ממנה ואף הבעתי את ההתנגדות שלי. מה שכן, גם בשביל הסדרת התנועה ובתיאום עם רשות הטבע והגנים הפנו אנשים לחנות בחניון של בית הספר ולא לנסוע בדרך העפר עד התל, כי היו שבתות בהן היו מעל אלף מכוניות וזה פשוט בלתי אפשרי.
"Live in New York City once but leave before it makes you hard. Live in northern California once but leave before it makes you soft"
בהצלחה
דש
משהו על טבע האדם ושינויים;
עשיתי שינוי קטן ממך לפני כשנה אבל חשבתי – לפני – שזה סופו של היקום שלי, של חיי כפי שאני מכירה אותם
מסתבר, ששום דבר לא נגמר ולחיים שלוחות בכל מקום. הבוקר חשבתי על זה כשגיליתי שאני מרחמת על שכני לשעבר ברוטשילד (טראומה קטנה שלי) וכמה אני ישנה טוב מאז שעברתי לכאן.
אני מתגעגעת למדי לחיספוס של תל אביב שהיתה שלי אבל דווקא מקירבתי אליה, מבינה את האוויר שנכנס לך לריאות בכל הירוק-ירוק הזה
מבינה אותך לגמרי. 🙂
עשית לי חשק לטיול בואדי. בכל נסיעה צפונה למחוזות ילדותי אני מרגישה איך הלב מתרחב מהירוק הזה. אני יכולה לשבת ולספור עשרות גוונים של ירוק. והשבוע הגעתי לדרום תל אביב-פלורנטין עם אוטו ומצאתי חניה ברחוב אחרי רבע שעה, הרגשתי כאילו קרה לי נס רפואי.
אני לרוב מוצאת חניה תוך דקה. לא יודעת מה השתבש הפעם, אבל היקום ניסה להגיד לי משהו..
והנה, את בדרך הנכונה! מחכה לשמוע את הרשמים שלך בעוד שנתיים. 🙂
רונית, היכן שתחליטי שטוב לך – שם תמצאי אושר, הרי בכל מקום יש יתרונות וחסרונות והחכמה למצוא תמיד את היתרונות.
גם אני, בטיולי טבע בחו"ל מחפשת תמיד איזה פסק זמן אורבני, ובטיול עירוני מחפשת את הטבע בעיר. הכיף שבשילוב.
אין ספק. אילו חשבתי אחרת לא הייתי מעזה לצאת להרפתקה הזו. 🙂 נתראה בשמחות!
הטבע כל כך יפה, העיצוב שלו מושלם כשלא מקלקלים עם בנייה, כבישים, פיח, גדרות ועוד המצאות שונות ומשונות. הטבע מייצר שילובי צבעים שלא תמצאי אצלי בארון הבגדים. מצד שני, ארון הבגדים שלי הוא לא דוגמה מייצגת לשום עניין בחיים. אני שמחה שהסתגלת לירוק ולשקט.
גם במקומות מרוחקים ומבודדים (יחסית לתל אביב) פוגשים אנשים שונים ומשונים:-)
מתה עלייך נורה
וולקאם טו דה קלאב בייב. כל מילה. והתמונות עוד יותר …
:))
אני קצת מתקוממת על ההשוואה בין הפריחה של עמק האלה ובין ההזדחלות בלוינסקי; להשוות בין השיא של האחד והשפל של האחר, והרי תכל'ס מי מגיע ללוינסקי במכונית חוץ מהספקים. דרום תל אביב הוא עדיין אחד המקומות השווים ביותר בעיר (ובכמה ערים אחרות, אגב), אבל יש לו הוראות שימוש. וההמלצה "להגיע באוטו" לא כלולה בהן.
אבל אם כל זה כדי לומר שטוב לך במקום שבו את נמצאת – הללויה.
צודקת. ובכל זאת עניין הנהיגה, שהוא הקשה מכל במעבר הזה, השתנה ביום שלישי.
אני נכנסת להרצל פעם בשבוע עם האוטו, והרצל תמיד מאד אדיב אלי. כחול לבן מחכה לי מול היעד, תמיד. יום שלישי היה שונה, אבל בעיקר בגללי.
עניין הנהיגה רק הבהיר לי כמה הסביבה פתאום זרה לי.
אני מתה על לוינסקי, על כל יופיו ועושרו. ובצילומים שלך את מראה את כל היופי הזה, ולכן הם כאן. וזה עדיין המקום הכי שווה בעולם.
זה באמת רק עזר לי להבין שטוב לי איפה שאני נמצאת.:)
"לא מעט דברים גם חסרים לי פה. חסר לי הכל במרחק הליכה – קרואסון טוב, סרט טוב, חנויות חדשות ומעניינות. החברות שלי, ובעיקר האקראיות שהיא חלק מהחיים כשאת גרה בעיר גדולה ודברים יכולים לקרות פתאום, בלי תכנון."
ממש קראת את המחשבות והרגשות שלי…
עברתי עם בעלי לכרמי יוסף במאי האחרון (הוא גדל כאן), היום אנחנו פלוס תינוקת מתוקה ואני בסוג של חופשת לידה (עובדת מהבית כעצמאית).
ועדיין אני שואלת את עצמי כל יום מחדש ״האם זה יתפוס״. מקווה שכן. הפוסט שלך עודד אותי..
ליז- תרימי טלפון ובואי למיץ לימון בדשא.
לא בטוחה שהייתי שורדת חופשת לידה במקום כזה, בטח לא מיד אחרי מעבר. אבל תודי שמהמם פה.
אשמח לעודד אישית 🙂
פוסט מקסים. מזדהה עם האהבה/שנאה לתל אביב. מקנאה בכל הירוק הזה.
תודה!
אין ספק שהנוף שאתם מוקפים בו ממש עוצר נשימה.
בתור תל אביבית מאוהבת, אומר רק זאת:
להסתובב בלוינסקי במכונית באמצע היום, זה אחד העונשים הנוראיים ביותר שיכול אדם להביא על עצמו….
אני עדיין חושבת שלהסתובב בלוינסקי באמצע היום, באמצע השבוע, זו מתנה שלמעט אנשים יש. פשוט אגיע ברגל או ברכבת בפעם הבאה, או שאתפלל שוב לאלוהי החניה.
🙂
גם אני רוצה מהירוק הירוק הזה… פוסט נהדר!
תודה טליה. מה שכיף הוא שזה לכולם. מגיע עם אוויר טוב וציוצי ציפורים.