לא טוב אכול האדם לבדו: ארוחות משפחתיות – המלצות הורות IV

את מרבית הקשר הטוב עם הילדים שלי אני זוקפת לארוחות המשפחתיות שלנו. לא פעם בשבוע - כל יום מאז שנולדו. על החשיבות של יצירת הרגל ומרחב של הקשבה ושיתוף, וכמה עצות לגינוני שולחן משפחתיים.

כשהייתי רווקה שטופת היבריס, הצהרתי על דברים שלעולם לא אעשה כשיהיו לי ילדים.
סביר שמאז עשיתי את כולם (חוץ מלשחק בסוכר בבתי קפה. הילדים שלי מעולם לא שיחקו בשקיות סוכר בבתי קפה!) כמו כל מי שמצאה עצמה מאבדת עשתונות, צועקת או מאיימת איומי סרק..
מה כן ידעתי שאעשה? ארוחות משפחתיות כמו שהיו בבית הורי.
אפשר לומר שזו הגאווה ההורית הגדולה שלי. הארוחות המשפחתיות שלנו הן אבן יסוד בחיי המשפחה שלנו, במסורת המשפחתית שלנו, ועימן גם הרגלי האכילה והתזונה של הילדים שלי, טפו טפו.

בגלל שאנחנו שקועים בשיחה ואכילה, לצערי לא מצאתי צילומים של הארוחות שלנו, ולכן אני שמחה לשלב בפוסט הזה צילומים ששלחו לי חברותי הנדיבות והמוכשרות, שהשכילו לתעד.

ארוחות משפחתיות. טל סיון-צפורין בבלוג של רונית כפיר
טל סיון-צפורין מצלמת את הילדים אוכלים.

"יֶההלַדִיייים!" - ארוחות משפחתיות בבית הורי

בתחילת שנות השמונים שודרה בטלויזיה התכנית "ערב חדש". השעה היתה חמש. בדור של ההורים שלנו (שלנו=ילידי שנות השבעים עד שמונים?) אנשים עבדו פחות שעות, ואבאים עובדים חזרו הביתה בערב, כלומר בחמש וחצי-שש. כפמיניסטית פעילה אמא שלי עבדה גם היא במשרה מלאה ועוד המון פעילויות חברתיות ופוליטיות אחרות, ובכל זאת אכלנו יחד כמעט מדי יום ביומו שתי ארוחות סביב שולחן: ארוחת בוקר וארוחת ערב. אחי הגדול, אחי הקטן, אבא, אמא ואני. צהריים באמצע השבוע אכלנו תמיד לבד, הילדים.
יש לי הרגשה שארוחות בוקר משפחתיות סביב שולחן היו דבר נדיר כבר אז, בשנות השבעים. היום גם ארוחות בוקר אישיות בקושי קיימות, אלא אם אתם קוראים לקורנפלקס מהיר על הבר "ארוחה". אתייחס לפיצוח הזה של ארוחות הבוקר בהמשך.
היינו מתכנסים בוקר בוקר בשעה שבע סביב השולחן, למשמע קריאת ההזמנה לשולחן: "יה-לה-דיייים!" (=ילדים, עם יהה ארוך ו"דים" ארוך עוד יותר) ואוכלים בטח איזה חצי שעה.
התפריט היה די דומה למה שמכונה היום "ארוחת בוקר ישראלית": סלט ירקות קצוץ דק דק עם שמן ולימון, כמה פרוסות לחם, ביצים כלשהן (עדיין אוכלים היום ביצים רכות?), גבינות רכות וקשות, קצת מעדני חלב, לחם שחור וממרחים שונים (זיתים, משפופרת!). לא היו שם קורנפלקס, לפעמים היה וויטביקס, סוליות בריאות שאהבנו עוד מהשנה שבילינו באנגליה. כשגדלנו מעט, היו שולחים אותנו למכולת במעלה הרחוב לקנות חצי לחם שחור לארוחת הבוקר ולסנדוויצ'ים (נראה לי 'השחר', 12 שנה ברציפות, יום-יום).
שלא תבינו לא נכון, כמו בבתים רבים אחרים – בבית הורי לא הכל היה מושלם. אבל הארוחות המשפחתיות היו הבועה שלנו. שם נרקמה השפה הכפירית, הבדיחות המשפחתיות, הויכוחים על איך אומרים מה (מילון אבן שושן היה תמיד הספר הקרוב ביותר בשלוף. כן, אנחנו משפחה של חנונים גאים), ולדעתי גם משם קיבלתי הרגלי אכילה טובים ובריאים. בגלל כל הסיבות האלו היה לי כל כך חשוב להביא את המסורת הזו לביתי שלי.
היום חל פיחות במעמדה של ארוחת הבוקר המשפחתית. ממה שאני רואה סביבי, מעטים בכלל אוכלים משהו בבוקר, לא כל שכן ליד שולחן, ודאי לא עם שאר בני הבית. כמו טרנדים רבים, אני תוהה עד כמה הדלפקים, האיים והברים יצרו את התרבות הזו או משקפים אותה.
 
ארוחות משפחתיות - המלצות הורות רונית כפיר
גלית לוינסקי מתעדת ארוחה משפחתית בבית משפחת משאל-לוינסקי.

לפני כמה ימים, כשאבא שלי אכל איתנו ארוחת ערב (הוא מחזיר את נכדתו מדי פעם מאימון הכדורסל שלה, ומצטרף אלינו לארוחת ערב באמצע השבוע) שאלתי אותו לפשר ארוחות הבוקר בבית: מאיפה קיבל את הרעיון. התשובה שקיבלתי הפתיעה אותי.

הוא אמר שהמנהג הזה החל, בהתעקשות שלו, אחרי שחזר ממלחמת יום הכיפורים. "היה לי חשוב לבלות עם המשפחה שלי יותר זמן".
אבא שלי הוא איש נהדר.
המשאלה הפשוטה הזו, אולי הפשוטה מכל, הזכירה לי למה רציתי להפנות בפוסט הזה למאמר המפורסם של Bronnie Ware, אחות הוספיס לפני שהפכה סלב, שכתבה על "חמשת החרטות של הנוטים למות". בטיפולה במאות אנשים על סף המוות שלהם, היא שמה לב שכולם חלקו חמש חרטות מרכזיות. ואלו הן (מה שנקרא: שלא תאמלקו אותי)

  1.  אילו רק היה לי האומץ לחיות חיים נאמנים לעצמי, לא את החיים שציפו ממני אחרים.
  2. אילו רק לא עבדתי כל כך קשה.
  3. אילו היה לי האומץ להביע את הרגשות שלי.
  4. חבל שלא שמרתי על קשר עם החברים שלי.
  5. אילו רק נתתי לעצמי להיות מאושרת יותר.

כן. כמה קצר ככה בוקס בבטן. וכן, זה רלוונטי בכל יום ובכל נושא, אבל בעיקר בהחלטות שקשורות באופן בו אנחנו מנהלים את חיי המשפחה שלנו. כל החרטות קשורות ליחסים. אז בואו נחזור לסעיף 2. הוא מתייחס לעבודה על חשבון זמן עם המשפחה – יותר זמן עם הילדים ועם בת הזוג. הוא נשמע בעיקר מגברים (כי בעולם שלנו, הם לרוב משלמים את המחיר של היות המפרנס העיקרי). ולמה זה קשור? כי החיים קורים עכשיו, ממש כל יום, גם סתם בימי חול.

הזוגות שמקיפים אותי היום נראים לרוב כך: אבא שעובד עד הערב המאוחר מחוץ לבית, ואמא עצמאית שנמצאת בשעות גמישות יותר. או בחצי משרה. כולנו עובדים עד מאוחר ולא מספיקים לאכול יחד עם המשפחה באמצע השבוע, ונפגשים אולי רק בארוחת ערב שבת. ארוחה אחת בשבוע, מתוך 21 ארוחות. 4.7% מהארוחות בלבד.

אז ההורים שלי מצאו לזה פתרון.

מה עושים הורים שחוזרים מאוחר מהעבודה? כמאמר הגשש החיוור: קמים שעה קודם.
תחשבו איזה פיצוח: לקום בשש בבוקר, להכין ארוחת בוקר, להעיר את הילדים שלכם (שלי תמיד מתעוררים רעבים) ולהזמין אותם למפגש. זמן איכות אמיתי. והנה יש לכם פעם ביום את הביחד הזה, שגם מקל על כל התארגנות הבוקר. אני קולטת שעדיין לא השתכנעתם, אז אני אחזור לזה בסוף.

ארוחת בוקר איטלקית, בחופשה שלנו בצפון איטליה.
ארוחת בוקר איטלקית, בחופשה שלנו בצפון איטליה.

אצלנו: מסורת של ארוחות משפחתיות

הארוחות שלנו הן חלק מהמסורת המשפחתית שלנו. כן – אני בחורה מסורתית.
אני מאד אוהבת מסגרות וגבולות. הם מאפשרים הרבה בטחון, חופש ויצירתיות. והרי מסורות הן מסגרות: מבנה בעל אופי חזרתי, שאפשר לצקת לתוכו תכנים שונים ומשתנים. אפשר גם לשנות את המבנה שלו ולהשאיר את התוכן וזו עדיין תהיה מסורת. על הקשר הזה בין חינוך, מסורת ומסגרת דיברתי בפודקסט של "הורימובדים", אותו תוכלו לשמוע כאן.
אני לא זוכרת איך אכלנו יחד לפני שהיו לנו ילדים. אני זוכרת ארוחות חברים גדולות, אבל שנינו? לפעמים אני תוהה אם בכלל אכלנו.
לעומת זאת, מהרגע שהפכנו הורים, היינו יושבים לאכול ארוחות ערב יחד, מסביב לשולחן האוכל. עם השנים הפכנו משלושה לארבעה, והרבה חברים היו מצטרפים אלינו – חברים של הילדים וההורים שלהם, כשבאו לאסוף אותם.
 
דיסקליימר פריבילגיה:
אני מודעת לזה ששנינו ברי מזל מבחינת העבודות שהיו לנו, אבל כמו בהרצאות שלי, אני מאמינה שדברים רבים יותר נמצאים בשליטתנו מאשר נדמה או נוח לנו להודות, לפחות בקרב קוראי הבלוג הזה. עם הפיכתו לאבא, דני ירד ל 80% משרה, ובילה יום בשבוע עם הילדים. בשאר הערבים היה מגיע הביתה כמעט תמיד בשעה שאיפשרה לנו לשבת יחד, כולנו.
ברגע שאבות יתחילו להציף את העניין הזה ולהתעקש עליו, השינוי החשוב כל כך הזה יתחיל להתרחש בעולם העבודה.
נכון, זה לא קל לקחת יוזמה ולעשות שינוי, אבל זה בהחלט משתלם.
מאז שעברנו לכרמי יוסף, לפני חמש שנים (בעוד חודש!) אני עובדת מהבית ולאחרונה גם דני. כן, שנינו יכולים לעצור את העבודה ולרדת למטה לאכול צהריים עם הילדים. אני אסירת תודה על כך שזה מתאפשר לנו. אחרי כמעט 14 שנה שזה קורה, אני מנסה לנסח את החוקים הלא כתובים של המסורת הזו, לראות את הגבולות הנעלמים של ארוחות הערב שלנו. הם בנו את עצמם ויושמו כמעט תמיד:
  • חזרתיות
    ילדים קטנים (וגם גדולות יותר) אוהבים סדר, חזרתיות וטקסים: ארוחת הערב מתרחשת כל ערב באותה השעה (פחות או יותר. לפחות שעה לפני שהם מתעייפים. אצל קטנים זה שש) באותו המקום, עם אותם האנשים. גם אם זה לא כל יום וגם אם היום זה רק אבא ומחר רק אמא (או כל הרכב הורי אחר שתרצו), שמירה על שאר המסורות תעזור לבסס את ההרגל. אצלנו יש גם מקומות ישיבה קבועים שנוצרו, ולפעמים אנחנו משנים אותם וזה מייצר מפגשים אחרים ומעניינים. לרוב לא, אגב.
  • כולם שותפים
     הילדים היו שותפים לעריכת השולחן ופינויו מגיל צעיר. זה מעולם לא נכפה עליהם, אלא הובן תמיד כלקיחת חלק ב"טקס" משפחתי יומי. נראה לי שהתחלנו עם דוגמא אישית והצענו לילדים להצטרף (לא "לעזור"- להיות חלק מהתרחשות). אנחנו אוכלים בצלחות ובכוסות פלסטיק צבעוניות, שמעולם לא היה פחד שיישברו ולכן קל היה לילדים לערוך ולפנות ולנו קל לשחרר. כשהילדים יבינו שהם מרוויחים 100% מההורים שלהם בזמן הזה, הם ישמחו לעזור בשאר המשימות שמגיעות אחר כך.
  • לחכות
    הרגעים הכי כייפיים בארוחות הם בסוף (חברתי דפנה לוי קוראת לזה "לשבת ליד שולחן אכוּל"). כדאי ללמוד לדחות את הנטיה להתרוצץ ולסדר את המטבח או את הבית, או להתכונן לשעה שהם הולכים לישון, ופשוט לשבת. גם עבורכם זו תהיה מנוחה מבורכת, 20 דקות של עצירה, נשימה, הקשבה, התבוננות. 
  • לא טוב היות הסועד לבדו
     לא אוכלים אצלנו לבד. כשכולם בבית כולם יושבים לשולחן. לא מתחילים לפני שכולם יושבים, ולא קמים לפני שכולם מסיימים. היום, כשהילדים חוזרים מאוחר מאד מבית הספר, במקרה שאנחנו לא מחכים להם, מישהו תמיד יישב עם האחרון שמגיע, כשהוא או היא אוכלים. אני מתארת לעצמי שהשנים הבאות יכרסמו עוד קצת בביחד הזה שלנו, ונצטרך לחשוב על דרכים חדשות להיפגש באופן יום-יומי. אולי כשהילדים יחזרו מאוחר בערב נזוז לבוקר. מוזר שאף אחד לא חשב על זה שבשבע בבוקר כולם בבית. או בשש וחצי.
ארוחות משפחתיות - המלצות הורות הבלוג של רונית כפיר
סיון קונוולינה מצלמת את המשפחה אוכלת יחד. לינק בלחיצה
  • כשיושבים לשולחן – המפגש הוא ההתרחשות
    100% להיות שם. לא בשום מקום או פעילות אחרת. לא עונים לטלפונים (אלא כדי לומר שאנחנו אוכלים ונחזור אחר כך), הניידים בצד, הטלוויזיה תמיד כבויה. זה קרה תמיד בטבעיות מפני שכולם מאד נהנים מהזמן הזה יחד, ולא רוצים לעשות משהו אחר או להיות במקום אחר.
  • האוכל אינו העיקר
    העיקר הוא הביחד. מעולם לא "נכנסנו לצלחת" של הילדים שלנו – מי אוכל מה, מי אוכל כמה, מי לא אוכל ולמה. דווקא כשמסבים את תשומת הלב מהאכילה עצמה, קל יותר לאכול עד ששבעים. כשלא שואלים יותר מדי שאלות קיטבג ("מה בא לך לאכול?" "טעים לך?""כדאי לך לנסות את זה, זה בכלל לא מגעיל") הילדים אוכלים הכל. עד היום ילדים רבים אוכלים אצל שולחננו בפעם הראשונה דברים "מוזרים" שלא אכלו בבית (כמו במיה או כוסמת) פשוט מפני שמעולם לא עשינו מזה עניין. בלי תחנונים ובלי איומים. מה שעל השולחן זה מה שיש (ותמיד יש מבחר מספיק), ואנחנו לא יוצאים מגדרנו בשביל לספק גחמות של אף אחד. לא רוצה? זה מה יש. האוכל הוא לחלוטין "נון-אישו". יש לי כל כך הרבה מה להגיד על זה, שאולי זה יהיה פוסט נפרד.
  • את הכי חשוב השארתי לסוף: שיחה. הקשבה. שיתוף. אינטימיות.
    אלו הדברים שקורים מסביב לשולחן. אפשר ללכת על מבנה של "כל אחד יספר משהו טוב ו/או רע שקרה לו היום", אני פחות אוהבת את זה מפני שלא תמיד לכל אחד מתחשק לספר, ואני לא אוהבת למסגר אירועים בתור רעים או טובים.
    כשיש איזון טוב, אין צורך ב"אפליה מתקנת", ובהיותנו ארבעה, יש מספיק זמן לכל מי שרוצה לספר. מי שרוצה מדבר ומספר. תוכלו לקרוא על זה בפוסטים הקודמים שלי על הורות. כשאני רוצה שהילדים שלי יספרו לי וישתפו אותי – עלי לספר להם ולשתף אותם. כשאני מספרת לילדים שלי על משהו קשה שקרה לי ("היום כעסתי על מישהו שלא בצדק/ נפגעתי ממשהו שחברה אמרה לי/ משהו לא הצליח לי היום") הם מיד שיתפו במקרה דומה.
ארוחות משפחתיות - המלצות הורות הבלוג של רונית כפיר
ארוחה משפחתית בשנות השמונים אצל משפחת אורבך. צילום: שמואל הכהן

ובימי שישי -קידוש
לפני כמה שנים, לבקשתי, התחלנו לעשות קידוש בימי שישי. עם השנים מצאתי שבטקס הזה, שגם מחבר אותנו למסורת המשפחה הדתית שלנו וגם למסורת היהודית שלנו, משתקפים רוב הערכים של הארוחות שלנו.
את הברכות השארנו כלשונן, ולא ניסחנו נוסח חדש, מודרני או אתאיסטי, מתוך כבוד למסורת ולעבר, או סתם מתוך עצלנות שלי. גם כאן מתחילים רק כשכולם סביב לשולחן. רואים את כל הנוכחים מגדול ועד קטן (והקטנים בסוף), ובעיקר עוצרים להודות על דברים שעשויים להיות מובנים מאליהם. יש כאן מחוות גופניות של עמידה וישיבה, של שקט ודיבור, הרבה גבולות שמייצרים מודעות לעצם הטקס עצמו.

הצעות הגשה - איך תארגנו ארוחות משפחתיות

  • להתחיל כמה שיותר מוקדם. להתחיל עכשיו
    זה נכון לכל כלל שהייתם רוצים שיהיה תקף בבית שלכם. ילדים קולטים מגיל צעיר מאד, ומנהגים או טקסים טוב להתחיל מהרגע שהם נולדים.
    אם הילדים אוכלים ב"שולחן ילדים" לא תמיד יודעים מה הרגע הנכון לצרף אותם לשולחן של הגדולים, ולפעמים זה לא קורה. לפעמים החלוקה היא רוחבית – הילדים אוכלים קודם והגדולים אחר כך. אז גם יוצא שהם לא נחשפים ל"אוכל של גדולים" ואין להם בעצם אפשרות לנסות או לטעום או לראות מישהו אוכל את זה..
  • הם יכולים.
    שלבו את הילדים מגיל צעיר בכל משימה שהם יכולים לשאת בה, ולעולם לא בתור עונש. אם אתם רוצים שהילדים יעשו משהו, אל תמתגו אותו בתור עול, או משהו שמקבלים לעשות כעונש. בתור זכות להיות חלק מהקבוצה שנקראת משפחה – כולם מעורבים. גם פעוט בן שנתיים יכול להניח כוסות פלסטיק על השולחן. תנו להם להשתתף בהתאם לקצב שלהם וליכולת שלהם, והם ישמחו לקחת חלק. למעשה, הם יבקשו לקחת חלק כשהם יקבלו אתכם ואת תשומת לבכם למשך הארוחה כולה.
  • כל יום. לא רק ביום שישי
    ארוחות שבת הן מסורת נחמדה, אבל היא לא מייצרת את האינטימיות שאני מדברת עליה. פעם בשבוע זה לא מספיק. מי אמר? אני.
    תפנו לזה זמן, גם בלי שחזרתם ממלחמה. אין דבר חשוב יותר מהקשר עם המשפחה שלכם, ואין זמן טוב יותר מעכשיו.
    אם פתרון ארוחות הבוקר המוקדמות לא נראה לכם
  • צאו הביתה מוקדם יותר לפחות פעמיים או שלוש בשבוע, בשעה שמתאימה לכם לשבת יחד ולהקשיב זה לזה. אני מתארת לעצמי שאם תפנו בקשה לבוסית שלכם לצאת מהמשרד בשעה "מוקדמת" כמו שש בערב פעמיים בשבוע בשביל לאכול עם הילדים, היא לא תסרב. גם הוא לא. אז אל תחכו שיהיה מאוחר מדי: החיים קורים עכשיו.
  • ארוחת בוקר – זמן שכולם בבית
    אל תהיו מפונקים ואל תשללו את זה לפני שבאמת שקלתם את הרעיון. כן, ברגע שהפכנו הורים איבדנו את הפריבילגיה המתבגרת של לישון עד מאוחר. אז קומו שעה קודם בלי לקטר, חתכו סלט והכינו חביתה. אבוקדו. טחינה. חומוס. בחורף שוקו חם או דייסת שיבולת שועל (אני מוסיפה פנימה אגוזי פקאן, בננות, שוקולד או קוקוס או הכל ביחד!). הילדים שלכם יקפצו מן המיטה בזכות הריחות (אין כמו ללחוש לילדה שמתעוררת "מחכה לך שוקו חם על השולחן!") כי הם כל כך יאהבו לשבת איתכם לשולחן ולראות אתכם מקשיבים להם. החליטו שלשולחן מתיישבים רק אחרי שמתלבשים ומצחצחים שיניים, והנה השגתם דרך מעולה לעקוף מלחמות בוקר מיותרות. אם תעשו זאת נכון אני מבטיחה שהילדים ירוצו לשולחן. השיחות בארוחת הבוקר יכולות להיות על היום שאני מתכננת שיהיה לי, ויציאה ליום אחרי שיחה טובה עם המשפחה יכולה באמת לשנות אותו לטובה. מעבר לזה, כל המחקרים מראים שזו הארוחה החשובה ביותר ביום, ועדיף לאכול כמו שצריך מאשר לחטוף מנת סוכר מרוכזת של השקר המכונה "דגני בוקר". ארוחה טובה גם תשפר את הריכוז של הילדים שלכם בבית הספר ואת התוצאות שלהם.
  • הפגינו אהבה הורית
    לזוגות – ארוחה משפחתית היא גם הזדמנות להפגין אהבה ולהרעיף תשומת לב על בני או בנות הזוג. אם אמרנו שילדים לומדים מדוגמא אישית – זה הזמן בו הילדים מביטים בכם ולומדים. לראות את אבא ואמא מדברים זה עם זו, מקשיבים בעניין, מפגינים חיבה פיסית, כבוד ואהבה זה לזו על בסיס יומי לא יכול להזיק לילדים.
אחר כך נכנסנו הביתה, שם חיכתה לנו סבתא וארוחת הצהריים שבישלה. בכלל, האוכל הטעים, הביתי המבושל באהבה היה חלק משמעותי מהביקורים האלו.
אורית עריף מאיירת ארוחת צהרים אצל סבתא שלה.

ארוחה משפחתית מעוצבת

לסיום, בכל זאת מילה על עיצוב. הצד האסתטי של הארוחה תמיד היה חשוב לי.

אני רוצה לגדל את הילדים שלי בסביבה אסתטית ושואפת לחיות כזו בעצמי. לכן גם ביום יום אין הפרדה בין חגיגי לרגיל – והשולחן שלנו תמיד היה צבעוני ומזמין. צלחות צבעוניות וכוסות צבעוניות, פרחים על השולחן כשאפשר, מפיות צבעוניות תמיד. לפעמים מפה.

לא פשוט למצוא כסאות יפים לילדים או לפעוטות. לרוב הם מפלסטיק בצבעי יסוד, תופסים המון מקום ומכערים את הבית.
מגיל צעיר אנחנו השתמשנו בהגבהה לרגליים של כסא רגיל, שמתלבשת על כל כסא. זה איפשר לנו להישאר עם כסאות האוכל שלנו, ועם מראה יפה יותר של שולחן אוכל. זה גם הופך את הילדים לשותפים שווים לשאר המשפחה. הם מתים על זה. היו לנו שניים כאלו וכשהם מקופלים הם לא תופסים מקום ונוח להחזיק אחד נוסף לחברים שמתארחים.

לסיום, תראו מה הילדים שלכם באמת רוצים:

 

אשמח לשמוע על הארוחות המשפחתיות שלכם, או המסורות שלכם, והכי הכי אם ניסיתם משהו מהעצות שלי והצלחתם.
בקשה: אם הפוסט הזה עושה לכם רגשות אשם – זה אתם עושים. אל תבזבזו זמן על הלקאה עצמית, חפירה מיותרת בעבר לא רלוונטי ועתיד מדומיין. אם הפוסט הזה עורר בכם רצון לשבת עם הילדים שלכם לארוחה – תארגנו אותה. זה הרבה יותר פשוט ממה שזה נדמה.
ואם תרצו להמשיך לאמבטיה והשכבה אחרי ארוחת הערב, הנה פוסט שכתבתי על הקשר בין תאורה להרדמת ילדים.

תודה לחברותי היקרות ולמשפחות שלהן על הצילומים, מעוררי תיאבון וממלאי השראה כשלעצמם. טל סיון-צפורין, נעמה אורבך, גלית לוינסקי, סיון קונוולינה ואורית עריף.

בתיאבון!

לפוסט הזה יש 25 תגובות

  1. לוסיאנה

    רונית יקרה….
    הגעתי לפוסט / מאמר/תובנות הזה עכשיו, שנתיים ומשהו אחרי שנכתב וזה פשוט בא לי בול!
    כל כך נהנית מהכתיבה שלך, נתת לי מלא השראה…בדיוק כותבת במוחי סדנא להורים על תזונה נכונה והחיבורים שלך מדהימים.
    אגב נפגשנו פעם. באתי להרצאה שלך בשכונה הירוקה בכפר סבא וניגשתי אליך, סיפרתי לך ששירתתי בצבא עם יעל בת דודה שלך ופעם הקפצת אותנו (בדיוק אחרי ארוחת ערב משפחתית שלכן) למסיבה. באמת הכל קשור והכל מתחבר 🙂
    תודה רבה על השיתוף שלך! מכל על הלב

    1. רונית כפיר

      תודה לוסיאנה!
      אני גם מאוד אוהבת את הפוסטים שלי על הורות, ונחמד לי לחזור אליהם אחרי כמה זמן ולפעמים לשנות ולערוך קצת. להדק.
      בהצלחה עם הסדנאות שלך! אני זוכרת את ההרצאה בכפר סבא ואותך (אבל ליתר בטחון – אם ניפגש שוב – תזכירי לי 😉 )
      רונית

  2. יעלי

    איזה פוסט מעורר השראה ומקסים! תודה!
    אני סקרנית לשמוע על איזה כלי אוכל צבעוניים את מדברת – ממלמין?

    1. רונית כפיר

      תודה יעל!
      כן, אלו צלחות וכוסות מלמין (יש הרבה בחנות Sofi בשוק הפשפשים, אבל בעוד המון חנויות). הם מככבים בחשבון האינסטגרם שלי 😉

  3. קארן

    הי רונית ,
    כתבת מקסים . כל כך מרגש .
    בתור אמא לילדים בוגרים מתגעגעת לארוחות המשותפות שהיום הם בעיקר בסופי השבוע .
    הערך שהארוחות נותנות לקשר המשפחתי כל כך חשוב ונשאר בזכרון של הילדים ושלנו .
    תודה

    1. רונית כפיר

      מבינה אותך.. אני לגמרי מדמיינת את עצמי מתגעגעת אליהם בשולחן האוכל. הם לא היו עכשיו כמה ימים (נסעו עם החבר'ה) וזה היה מוזר.

  4. מפוכח

    ואוו….. כמה שביעות רצון. ממש להתפקע.

    לא קניתי. הדרכת הורים ושיפור עצמי בשנקל.

    1. רונית כפיר

      וואו כמה מרירות.
      אתה מוזמן לא לקנות, בכל מקרה אני לא מוכרת, אלא נותנת למי שרוצה לקחת.
      זו אינה הדרכת הורים, זה שיתוף במחשבות ומסקנות שלי. זה בהחלט נחמד (ודי יוצא דופן, לצערי) להיות שבע רצון מעצמך בכלל וכהורה בפרט. מאחלת לך גם, זה נחמד.

  5. שי כפיר

    הי אחות, אחלה פוסט.

    אבל יש נקודה אחת שאני לא מחבב שם, ואני די בטוח שכבר הזכרת אותה איפושהו (אבל יכול להיות שאלו היו אנשים אחרים): המאמר "חמשת הבקשות של הנוטים למות". יש לי בעייה איתו. אני חושב שזה נקרא ״הטיית בחירה״ :
    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%98%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%94

    דוגמה מעולה להטיה כזו היא מחקר שעשו במלחמת העולם השניה על מפציצים בריטים – כשמפציצים חזרו לבסיס פגועים, מהנדסים בדקו איפה בדיוק נפגעו המטוסים, ובמקומות שבהם היו יותר פגיעות הוסיפו מיגון. מהר מאד הם הבינו שהם מפספסים את הנקודה, כי המטוסים שנפגעו במקומות האלה הם אלו שכן שרדו בקרב וחזרו לבסיס, ובעצם צריך למגן את האזורים במטוס שבהם מעולם לא היו פגיעות, מתוך הנחה שמטוסים שנפגעו במקומות האלו פשוט לא חוזרים.

    אז חזרה לעניינו: אנשים מתחרטים על מלא דברים ובטוחים שאם הם רק ״לא היום עובדים כל כך קשה״ הם היו מאושרים הרבה יותר. בתכל׳ס יש מצב שאם הם לא היו עובדים כל כך קשה לא היה להם כסף לטיפולים או להוספיס והם היו מתים מוקדם יותר, לבד ואפילו לא פוגשים את האחות המדוברת מהסקר.
    יכול להיות שאם היה להם ״את האומץ להביע את הרגשות שלהם״, הם לא היו נשארים בקשר גם עם המעט חברים שכן יש להם (ע״ע ״חבל שלא שמרתי על קשר עם החברים שלי״).
    וכן הלאה…

    חרטות על ה the road not taken הן לא משהו בכלל. אני פותר את זה בטכניקת האוטובוס – אני מאמין שאם הייתי בוחר את האופציה השניה, היה דורס אותי אוטובוס למחרת. זה עוזר לי לא לשגות באשליות כמו של האנשים הנ״ל. אני לא יודע מה ״הייתי צריך לעשות״, ולעולם לא אדע.

    אז אם את מוצאת במקרה מאמר של אחות אחרת שראיינה אנשים שלא היו להם חרטות על ערש דווי ויכולה להסביר מה הם עשו בשביל להגיע למצב הזה, אשמח לקרוא.

    1. רונית כפיר

      אחשלי, אני מתה עליך, ואתה גאון.
      לי זה מזכיר דוגמאות מהספר החביב עלי שאתה המלצת עליו, rework, שם הם אומרים די עם הקשקוש של "ללמוד מטעויות ". תלמדו מהצלחות. אז כזה.
      מקווה להגיע לסוף חיי בלי החרטות האלו, ולכתוב על זה פוסט, ממש על הקצה.

  6. פולה

    מעולה. תודה

  7. שירה גנני

    מאד מעניין ומאד נכון. אנחנו היינו אוכלים בערב יחד מאז גיל בית ספר לדעתי, כי אבא שלי לא היה חוזר לפני תשע וחצי-עשר בלילה הביתה (להבדיל ממה שכתבת, שני ההורים שלי עבדו בשנות השמונים והתשעים עד שעות הערב המאוחרות, נכון עד היום). היינו אוכלים יחד כל ערב, ודווקא בימי שישי לא היתה ארוחה. זה היה הערב היחידי שכל אחד לעצמו, חוטף משהו מהמקרר ויוצא לבלות – כולל ההורים שלי שעד היום הם יותר בליינים מאיתנו.
    גרמת לי לחשוב, הילדים שלי פיצקים והארוחה המוקדמת הזאת, בשש, לפעמים אפילו מוקדמת מדי לבן שלי. אז או שהקטנה אוכלת לבד, והוא אוכל איתנו, או שהילדים אוכלים יחד ואנחנו בנפרד. איכשהו החיים בצל הסטארט-אפ לא משאירים לזה הרבה מקום וארוחות הערב לאחרונה הן קרב מעצבן של להציע לסרבנים שלי אוכל, בעמידה, מרחפת מעליהם. אצלנו מה אוכלים או לא אוכלים זה גם נון-אישיו, אבל גם בסיטואציות הכי חברתיות הם פשוט לא אוכלים. לחם-עם-בלי-כלום מככב פה, כמו גם בגן. אולי אם ננסה שכל הארוחות יהיו יחד משהו מזה ישתנה (וגם אם לא – כל הילדות שלו, עד גיל שלושים ככה, אבא שלהם אכל בעיקר לחם-עם-בלי-כלום והוא יצא בסדר בסך הכל).

    1. רונית כפיר

      תודה גננית יקרה שהגעת והגבת. לגבי האוכל עצמו ומה אוכלים ומתי – לפעמים הם פשוט לא מגיעים רעבים מספיק לארוחת הערב בשש, כי אכלו המון בגינה אחר הצהריים. אני בעד להרעיב ילדים. על אמת. לתת להם להשתולל כמו מטורפים בלי לאכול בערך משעה 4 וחצי. אז הם מגיעים עם תיאבון פסיכי לארוחת הערב בשש וחצי. אם תרצי אמירה פולנית (שאני מאמינה בה): הילדים של היום שכחו מה זה להיות רעבים.
      אנחנו כל הזמן רודפות אחריהם בגינה עם משהו לאכול, ואז מתפלאות שהם לא רעבים לארוחה. פרי קטן אחרי הצהריים ואז כלום, אבל ממש כלום> הם אוכלים כל מה שאת שמה להם על השולחן בשש וחצי שבע.
      ילדים רעבים אינם בררנים לעולם, וזה ממש טוב להיות רעב לפני אוכל, כי רק ככה לומדים מה זה שובע. ממש כמו שזה טוב להיות ממש עייף לפני השינה, כי ככה לומדים ששינה זה משהו טוב שעונה על צורך. 🙂
      אני סתם מנחשת כמובן, אבל אולי זה פיצוח.

    2. רונית כפיר

      ויודעת מה, אולי אכתוב על זה אפילו פוסט קצר נפרד, כי העניין הזה של "השבעת רעב", גם מטאפורית – הצורך שלנו "לגונן" על הילדים שלנו מכל דבר, הוא חוויה מרכזית בהורות שמגיעה לכל מיני מקומות.

      1. כל כך מסכימה עם זה. בדיוק אתמול אמא שלי התקשרה אליי אחה"צ ספק זועמת ספק היסטרית: "עופרי לא אוכלת כלום! לא נגעה בארוחת הצהריים וגם לא רוצה שום פרי, פשוט כלום!"
        היא הניחה שאני אבקש לדבר עם בתי ולהרביץ בה תורת אכילה למתקדמים, אבל לאכזבתה עניתי לה: "עזבי אותה. כנראה שהיא לא רעבה."
        הילדים שלנו כבר לא זוכרים מה זה להיות מחוברים לתחושות הגוף שלהם, לרגשות שלהם, לסימנים שהטבע נותן בחינם. כולם עסוקים רק בלמסך להם (ליטרלי אבל לא רק) את הקשיים, את השעמום, את הרעב, את הפחדים. שרק לא יהיו עצובים או מבואסים חלילה.
        בא לי להקיא מזה.

  8. החיים עצמם

    כרגיל, כתבת כל כך יפה וכל כך נכון.
    מסכימה עם כל מילה, ובייחוד עם החלק שהבחירה בידינו. נחמד להתקרבן ולהאשים את מירוץ החיים ואת ה"אין לי זמן", אבל אפשר למצוא זמן!
    מחכה לפוסטים נוספים על הורות. הם נהדרים 🙂
    תודה!

    1. רונית כפיר

      תודה לך, החיים עצמם. עוד פוסטים על הורות? נראה לי שגמרתי להגיד את מה שהיה לי, פחות או יותר. ותכלס, הכל קשור. הורות זה יחסים ויחס לאחרים זה היחס לעצמנו, וכך כל דבר שקשור לזה – קשור להורות.

  9. זה היה עוד אחד מהפוסטים האלה שהרגישו לי כאילו אני כתבתי אותם. כילדה לא היו לי ארוחות משפחתיות גרעיניות. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 5 ולאחר מכן גדלתי עם אמא שלי, שמעולם לא אכלה איתי ארוחת ערב מסודרת ליד השולחן. אני מול הטלויזיה והיא… מי יודע מתי? לא תוהים לגבי דברים כאלה בגיל 7…
    אולי זו הסיבה שלכל מערכת יחסים שהיתה לי לקחתי איתי את הקונספט של ארוחת הבוקר/ערב וכשנולדה עופרי זה הפך לנדבך מהותי בסדר היום שלה ושלנו. גם בשבתות וגם באמצע השבוע.
    כשהכרתי את נדב זה בכלל לא היה חלק מחייו הבוגרים. לקח לי זמן להאיר לו את היתרונות הכל כך רבים של ארוחות ערב משותפות. היום זה כבר המוקד שסביבו כולנו מתעדכנים, מעדכנים, צוחקים ומבלים זמן איכות יחד, לפחות עד שבת השנה ו-4 חודשים שלנו מטיחה צלחת פלסטיק מלאה אוכל על הרצפה תחת הצידוק שהיא ודאי שמעה עליו : "שלב התפתחותי".
    סייג אחד אולי: אמנם לא עושים אישיו ממה כל אחד אוכל וגם לא מכינים שום דבר במיוחד לפי גחמותיו של אחד מהם (לגמרי "זה מה שיש לאכול, בתיאבון") אבל כן מגבילים את הארוחה בזמן סביר (30-40 דקות) כי אחרת הילדים מבלים את רובה בקשקשנות ובהשתובבות והיא פשוט לא נגמרת. מאז שהתחלנו לומר שאנחנו אוכלים עד שעה 19:30 ואז מתחילים להתארגן לשינה – יש כבר כוח מניע שמקדם אותם לאכול ולא רק להתבדח.
    וכן, בניגוד למה שאני שומעת הרבה סביבי – גם ילדים בני 3, 5.5 ו-6.5 מסוגלים לחכות עד שכולם יתיישבו ועד שכולם מסיימים. זה לא משטר דיקטטורי, זו למידה של סבלנות, דרך ארץ ואפילו כבוד לזולת. הארוחה היא אקט משפחתי, ולכן תתחיל ותסתיים במעמד כל המשפחה.
    תודה על פוסט מצויין ❤

    1. רונית כפיר

      סיון יקירתי, שימחת וריגשת עם התגובה שלך. נדמה לי שגם אצלנו היה לארוחות זמן פקיעה, כחלק מרצף הערב.
      מסכימה לגמרי שילדים קטנים לגמרי יכולים לשבת בשקט ובסבלנות סביב שולחן – אלו בדיוק הדברים שזה מלמד. ילדים יכולים מה שהמבוגרים מאמינים שהם יכולים. לרוב המבוגרים הורסים את זה (כמו שכתבתי על דיאלוגים עם ילדים בהם המבוגר מתפרץ מיד ועונה במקומם, בשעה שהם לגמרי מסוגלים לענות, גם אם ייקח להם עוד 3 שניות לחשוב על זה). ברגע שאנחנו נבין שלהושיב אותם יחד סביב שולחן זו מתנה ולא עונש, זה משהו שהם יכולים ולא משהו שיהיה להם קשה – הם יוכלו. תודה שאת כאן, ותודה על התמונה המקסימה!

  10. עמנואלה

    מאוד אהבתי את הפוסט! דבר ראשון הזכיר לי את הילדות שלי ברומניה, שם היינו אוכלים ארוחת בוקר לפני בי"ס – עם ביצה רכה…
    לפני כמה זמן ניסיתי את זה, אבל זה לא החזיק מעמד הרבה זמן, וחבל. אולי אנסה שוב. יש לזה ערך מאוד גדול בעיניי, וזה גם משהו שאפשר וטוב להעביר הלאה. זה פשוט נפלא בעיניי מה שאתם עושים.
    גם אהבתי שכתבת בסוף על רגשות אשמה אחרי הקריאה. לפעמים רגשות אשמה זה מין פתרון קל, הרבה יותר קל מלהתאמץ. אז נמנעתי מלעשות את זה ובמקום זה אנסה להחזיר את הארוחה המשפחתית (כל יום אין מצב אבל יש לאן לשאוף).

    1. רונית כפיר

      יופי! את ההערה הזו כתבתי בעקבות משוב על קריאת הפוסט טרם פרסומו. אז שמחה על התוספת, כי זו ממש אינה הכוונה. שמחה מאד להניע לפעולה! מקווה שיהיו ארוחות בוקר עם שיחות רכות על ביצים קשות, או ההיפך.

  11. אורנה

    תענוג גדול. אני אכלתי עם אבא שלי ארוחת בוקר מהיום שאני זוכרת את עצמי ועד שהתגייסתי. הוא היה קם לאכול איתי לפני שעת אפס (ז"א לאכול ארוחת בוקר בשש וחצי!) כמו גיבור..

    1. רונית כפיר

      איזה כיף של אבא. אני מקווה שבעקבות הפוסט הזה כמה אבאים יקומו מוקדם יותר.

  12. נעמה אורבך

    בהשראתך יקירה ויתרתי היום על שעת שינה בבוקר וקמתי לאכול עם אורי והילדים! בדרך כלל הוא זה שקם איתם ואני זוכה לישון עוד קצת. קינחנו בעשר דקות ספורט משפחתי, אורי עושה איתם את זה כל בוקר והיום גם אני הצטרפתי. הילדים היו בעננים במיוחד מהספורט המשותף. אני לא יודעת אם זה יחזיק, מוקדם להגיד, אבל בהחלט עוררת מחשבה ודיון אצלנו בבית. פוסט מעולה וחושב עם תזכורת לדברים הכי מובנים מאליהם שנוח להעלים מעינינו.

    1. רונית כפיר

      וואו, זה היה מהיר! מחכה לשמוע איך הולך בשאר הבקרים!!

כתיבת תגובה

רוצה לרכוש את ההרצאות שלי?

הירשמו לעדכונים
על פוסטים חדשים בבלוג

פוסטים לוהטים

תמונה של שמים כחולים מעל השדות והיערות של כרמי יוסף

ירוקה

בהתחלה לא האמנתי שזה יקרה. ואחר כך לא ממש האמנתי שזה יתפוס. החברות נתנו לי שלושה חודשים: או שאתאבד או שאתגרש. תל אביבית כמוני עוברת

לפוסט המלא »
שחר ועינב צועדים בשביל בין הרים

אדווה קטנה במפל גדול

בחג סוכות יצאנו לקמפינג עם חברים, שלושה ימים בצפון. ביום השני טיילנו אל מפל היהודייה. בשביל שעולה חזרה, פנתה אלי אשה צעירה, שעצרה בצל עם המשפחה. "סליחה,

לפוסט המלא »

פוסטים אחרונים

הנושאים הכי חמים לפי

בינתיים, באינסטגרם שלי:

אני רוצה עדכון
על פוסטים חדשים בבלוג

פוסטים לוהטים

ותצפית עוצרת נשימה, ששווה ללכת בשבילה אפילו יותר. קניון ויקוס, מנקודת התצפית של בלוי Beloi. הצר והעמוק בעולם.

זגוריה אימפריה

יוון היא לא רק חופים וכפרי דייגים. חופשה משפחתית בהרים בצפון יוון, שנחלמה בעקבות צילום שראיתי בפייסבוק, גילתה לנו את היופי והשלווה של חבל זגוריה.

לפוסט המלא »
ארון עם ספרים לבנים ברקע

Droog queen

גולת הכותרת של הביקור שלי באמסטרדם היתה ביקור ב"הוטל דרוג". זה לא ממש מלון – כי יש בו רק חדר אחד, בקומה השלישית. אבל יש

לפוסט המלא »

פוסטים אחרונים

הנושאים הכי חמים

בינתיים, באינסטגרם שלי: