ברוכים הבאים לרובע איישמפלה בברצלונה של ראשית המאה. נגיד שהשנה היא.. 1910?
המלצה: קראו במסך גדול. בואו אחרי בבקשה:

יפה. חשבו למשל, דאונטון אבבי, עונה ראשונה.
המדרגות האלו ייקחו אתכם לקומת המסעדה והבר, Batuar, שם תוכלו גם לשוטט בספריה ובחדר המדידות, בו מוצגות דוגמאות כותנה. הזמינו לכם קוקטייל (18€, לגמו לאט). ברוכים הבאים למלון Cotton House Hotel בברצלונה. כל הצילומים של Meritxell Arjalaguer (ואתם מוזמנים לעזור לי לשעתק את שמה/ו לעברית..). לפני שממש ניכנס לפנינה העיצובית הזו, ברשותכם – קצת על השכונה ועל העיר. אחד הייחודים של ברצלונה הוא התכנון העירוני שלה.

כבר מהמטוס ניכרת התבנית המודרנית, מעשה ידיו של אידלפונס סרדה (Ildefons Cerdà), שזכה בתחרות לתכנון העיר בשנת 1859. סרדה היה מהנדס אזרחי, אדריכל ומומחה בריאות, שפתח את העיר לרחובות שתי וערב ארוכים ורחבים, שמאפשרים מקום רב להולכי רגל ותחבורה ציבורית, ומשאירים חצרות פנימיות גדולות בין הבתים. למרות המגבלות האלו והתנגדות ראשונה של המודרניסטים, חזיתות המבנים מגוונות וייחודיות, כפי שאפשר לראות בטיול ברובע אישמפלה (Eixample – "הרחבה" בקטלאנית. הוגים את זה אֵי-שַם-PLA). הבלוקים הריבועיים (אורכו של כל בלוק הוא 133.3 מטר) נפגשים בצמתים עם פינות קטומות, לנוחות התנועה של התחבורה הציבורית. היום הם יוצרים יופי של חלונות ראווה וכניסות לרשתות הגדולות. שגשוג השופינג בעיר לא היה קורה אלמלא האפשרות להליכה נוחה ברחובות רחבים (כמו אוקספורד וריג'נט בלונדון, למשל). סרדה, שנושל מירושת משפחתו ומת עני (מבלי שקיבל תשלום על פרויקט חייו!) אחראי לכך שהליכה ברחובות (ולאחרונה גם נסיעה באופניים) היא נעימה גם בלי שקיות בידיים. בהכירו גם את תחום הבריאות, הוא תכנן עיר מאווררת יותר, שתאפשר חיים בריאים יותר מאשר בסמטאות הטחובות (והיום רומנטיות) של העיר העתיקה בתוך החומות. בבלוג של איל צאום תוכלו לקרוא עוד, ועל תכנון ערים בכלל.

התפר בין העיר העתיקה והצפופה לבין החלק המודרני של העיר בולט גם הוא לעין כבר מהמטוס. כשמבינים את המבנה, ההתמצאות קלה מאד.
בפינת הרחובות שוכן מלון הריץ, ממנו התעלפתי בפוסט הקודם על ברצלונה. במקור הבית המפואר הזה, כמו רבים בשכונה, היה שייך למשפחת תעשיינים בורגנית, ובאמצע המאה העשרים נקנה על ידי גילדת יצרני הכותנה, שהפכה אותו ל"בית התעשיינים" שלה.
בשנת 2015 הסתיים שיפוץ מאסיבי, בו נשמרו כל האלמנטים ההיסטוריים וכל מערכות הבית הישנות חודשו והותאמו לאלו של בית מלון. המעצב הטוטאלי לאזארו רוסה-ויאולן נבחר למלאכה. הוא בחר אלמנטים רבים שקשורים לכותנה, בעיקר גופי התאורה הלבנים והעגולים, הוסיף נגיעות של אדום וכחול אבל בעיקר שימר את הגוונים החומים הכהים של המקום והעניק לו מראה מעוצב וסופר-טרנדי.

למרות שהצילומים נפלאים, וממש לא חסכתי בהם, שווה לעשות סיור היכרות עם המלון דרך הסרט הזה, שגם הוא, כמו שאר המיתוג והעיצוב של המלון, מעולה:

אני מאד נהנית לקחת אתכם איתי לגיחות, בטיולי הקצרים בעולם. זו דרך מצויינת ללמוד עוד על המקומות בהם ביקרתי, כי לאחרונה אני טובה יותר בתחקיר לאחר מעשה מאשר הכנה בטרם טיול. המלון הזה, אליו הגעתי בספונטניות על פי המלצת פייסבוק של חברתי ליאת זנד, נמצא בלוק אחד מהמלון שלי, וחלפתי על פניו פעמיים בלי לשים לב.

ההמלצה היתה להגיע לכאן לשתות קוקטייל בבר של המלון. אחרי שיומיים קודם צעדתי בגאון אל הלובי של הריץ הסמוך (ביקשתי רשות!) לבשתי את מיטב מחלצותי החדשות ויצאנו בערב האחרון שלנו לשתות עם האצולה. או לפחות עם אלו, שלא כמונו, השקיעו קצת מעל 1000 שקל ללילה (לא רע בהשוואה למלונות בוטיק בתל אביב). שאר השירותים של המלון פונים ל"אורחים סקרנים" כלומר, עם סקרנות היסטורית וקורטוב נובורישיות, ומציעים כניסה למועדונים פרטיים והסעה מיוחדת ברכב אספנים. האמת, נשמע כיף. עלינו לקומת הבר בגרם מדרגות, שמספק מראת סלפי מושלמת (בפודסט אשכרה מחכה לכם כסא!).

בקומת המסעדה אפשר לשבת על הבר, במרפסת בחוץ (היה קר מדי והיה שם אירוע) או באחד החדרים שמסביב. הסטיילינג העמוס גרם לי מיד לחשוב על אלמנטו (למי שלא מכיר -ביקור חובה בחנות ביפו) ורציתי לשבת לשתות שם משקה בכל חדר. בחרנו במקום טוב ליד האח. הפסקה הראשונה של תפריט המשקאות הזמינה אותנו "לעצום עיניים. להריח את ריח הכותנה". קשה לא לחשוב על אדוני העיר החדשים לפני מאה שנה. עצמו עיניים והריחו את ריח העבדות. בעיקר עם זה מתקשרת לי כותנה, מה לעשות. במקום מסמא מעושר קולוניאליסטי של אז ושל היום, פערי המעמד וההכנסה מחייבים הדחקה, וטעימה קטנה.

וגם צילום אחד שלי, למרות שבערב, אחרי קוקטייל קטלני ועם טלפון נייד זה קצת מאתגר:

בסרט אולי שמתם לב לדלתות ההזזה הגדולות מהעץ. הן נפתחות כמעט לכל חדר כאן, בגובה של מעל שלושה מטרים. גם היום, הן זזות בעדינות ודממה. כן, נגעתי בדלתות. אני לא יכולה בלי להרגיש קצת פרזולים , גם בביקור אצל לקוחות אני תמיד פותחת להם מגירות. זה לא הסקרנות לראות מה יש בפנים, זה בשביל להרגיש את המסילות!.
אני יודעת שאין לי אלא להתפעל מהדקור הזה מעיניים של ישראלית. אני מתארת לעצמי שלאירופאים יוצא לשבת במקומות מלפני 150 שנה על בסיס יותר סדיר, אבל לא יכולתי שלא להתרגש מרצפת העץ המקורית, ובמיוחד מהפינות השבורות שלה פה ושם.

גופי התאורה המודרניים והעגולים בולטים בניגוד לתקרות המצויירות והכהות. נקע. נקע בצוואר:

זהו גוף התאורה שניצב במרכז הספריה המרשימה. על הקירות ציורים של וזרלי ויצירות מתחילת המאה העשרים. גם הרהיטים החדשים משתלבים בעיצוב הכללי, וליד כל כורסא נוחה תמצאו שולחן צד קטן, להניח את המשקה.

שלושה חדרים יפהפיים ליד הבר הם הספריה, חדר הכניסה וחדר תצוגה של כותנה, שנראה גם כמו חדר מדידות. המחשבה על תאורה מרשימה ביום ובלילה ניכרת. הארונות ודוגמאות הבדים שבתוכם מוארים מבפנים.

גרם המדרגות, שנבנה בשנת 1957, תלוי מהקומה העליונה ולא נאחז בקירות, והוא מסתובב כפי שטווים כותנה, בשבעה מעגלים יפהפיים. אמנם הבטתי בו מלמעלה ומלמטה, אבל לא הרהבתי עוז לרדת בו ולשוטט ברחבי המלון. אולי בפעם הבאה (או כשאהיה אורחת, בעוד 15 שנה?)

שתינו קוקטייל עם המון צבע מאכל כחול (כך הם וודאי מסמנים את יושבי הבר שאינם אורחי המלון, שיזהרו בחושך!) והתפעלנו גם מהלוגו היפהפה של המקום. כל המיתוג שלהם (כפי שתראו באתר) מוצלח מאד בעיני.

לצערי לא ישנתי בחדרים, אבל שווה להציץ גם אליהם. אני תוהה אם ענפי כותנה מקשטים רק את הסטיילינג של הצילומים, או גם ביום יום..

גם כאן, התקרה והרצפה משומרת לחלוטין, והנגיעה המודרנית היחידה היא גוף התאורה במרכז.
אמנם זה לא ערב שתיה טיפוסי על הבר – צוות המלון מתהלך בנמרצות של.. צוות מלון ולא בנינוחות רגועה של מלצריות בבר, משהו שקצת נותן לכם הרגשה שרוצים שתלכו והם יוכלו להתכונן לארוחת הבוקר של מחר, אבל אם לא יוצא לכם להזמין כאן לילה, לפחות סורו למשקה וקחו את הזמן שלכם לשוטט בין כל החדרים ללא בושה. בסך הכל נולדנו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. כל השאר שטויות.
למען הסר ספק, את הפוסט כתבתי ללא שום תמורה או בקשה מהמלון, כי איך אפשר לא לשתף אתכם?? אפילו השארנו טיפ.