היתה פעם פרסומת, שאמרה "מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?". לפעמים בשגרה של הבגרות, היציבות, הזוגיות אנחנו קצת מאבדים  את ההתרגשות הזו, של לעשות דברים חדשים או לחוות דברים בפעם הראשונה.

והנה ניתנה לי ההזדמנות לקחת את הסיכון הזה, האתגר הזה, בחופשת סקי עם הבת שלי, לכבוד הבת מצווה שלה. אני כותבת קודם כל כדי לשמר את החוויות מהיומיים האינטנסיביים האלו, ובראשם חווית הלימוד, ובסוף אנסה לסכם כמה טיפים למתחילות חששניות כמוני, ותובנות ללימוד סקי לאנשים עם הפרעות קשב וריכוז.

רק לפני שנה כתבתי על חגיגות בר המצווה של שחר, בני. בהפרש של שנה בלבד עינב הגיעה לגיל מצוות. אני לא חובבת גדולה של "טיולי בר/בת מצווה". הם תמיד נראו לי כנשענים על ההנחה שעל יום הולדת 12 מוציאים המון כסף אז יאללה למה לא טיול. זה קצת חסר את הערכים הרגשיים, מסורתיים וקהילתיים שיש לגיל הזה ולטקס הזה. לחגיגה עצמה לא היו לנו ממש רעיונות עדיין, אבל כמו עם שחר, חשבנו על פעילות מגבשת שנוכל לעשות יחד עם עינב במשך תקופה לפני בת המצווה, ועלתה ההצעה של קורס צלילה: לימוד משותף, אינטימי, שבסופו חגיגה, אולי באילת. כשהצענו את זה לעינב התגובה שלה היתה: "נשמע מעולה, אבל למה לא סקי?".

אין לי מושג מאיפה היא קיבלה את הרעיון הזה, אבל זה התאים לי הרבה יותר מצלילה. גם לה. זה נתפס אצל שתינו כקצבי יותר, נועז יותר, ובגלל שהיא ילידת ינואר – גם מתאים למועד יותר. יש לי כמה בני דודים וחברים שנוסעים לחופשות ומתארים את הכיף, וזה תמיד נתפס אצלי כמו פספוס – חבל שלא עשיתי אף פעם סקי, דווקא מתאים לי האקסטרים הזה וההויי של החופשות. אבל ויתרתי, עד ההצעה של עינב. תוך ימים ספורים הזמנו חופשה בקלאב מד, שכוללת הדרכה ואת כל הסידורים שמאפשרים הקטנת ראש והתרכזות בלימוד (אין להם כל קשר לפוסט הזה. פרגון נטו). זה היה לפני יותר מחצי שנה.

בחצי השנה הזאת הספקתי לאגור פחדים ותסריטי אימה שגדלו מיום ליום. רק על זה חשבתי: מזה כמה חודשים שיש לי דלקת בכתף, שהתחילה בקטן וגדלה לכאבים עזים ומוגבלות תנועה עצומה. לראשונה בחיי הרגשתי מוגבלות פיסית מהי (חוץ מחודש תשיעי של הריון). זה הפך אותי חרדה מאד מפציעות נוספות. רק על זה חשבתי: קרסולים שבורים, ברכיים, רגליים, ידיים. רק לחזור שלמה. רק לחזור שלמה. כבר לא אכפת לי לוותר על הסקי, שעינב תהנה, רק לחזור שלמה. מנטרה שהלכה והתגברה. מה אעשה עם הכתף שלי? אני בכלל לא בכושר. אני זקנה מדי לזה. אני בכלל לא בכושר.

אם זה מוכר לכם – נכון, זה נשמע ממש כמו התירוצים ללמה לא לכתוב. כל מיני דברים ש"מוח הלטאה" שלנו אומר לנו ומכניס אותנו עמוק לקיבעון של פחדים משתקים. המחשבות גאו ועלו ממש עד ללילה הראשונה שלנו כאן, לפני היום הראשון של הסקי.

טוטאל קונסנטריישן

זוכרים את זה? מ"קראטה קיד"? ובכן, כמו בכל דבר שמערב פחד, העיקר לא לחשוב יותר מדי. ילדים ממש טובים בזה, ולכן הם עוקפים אותך בצרחות הנאה בכל מקום בו את בצרחות פאינקה. ולכי אל תחשבי יותר מדי כשיש סביבך ים הפרעות, מכשולים, הסחות דעת ואסונות פוטנציאליים: ילדים קטנים שגולשים בכל כיוון, מדריכים שמדברים בשלל שפות, כולל עברית שאת שומעת לפתע, בורות עצומים סביב עמודים, גדרות ומדרונים, מעלית סקי, חברי קבוצה שנופלים מסביב ומדריכים שמנסים לעשות סדר. ככה נראה המדרון הראשון, המתון, בו למדנו ביום הראשון.

כל יום מורכב משני סשנים של סקי: בבוקר מתשע עד 12, ואחר הצהרים משתיים וחצי עד חמש. מאחורי בסך הכל ארבעה שיעורים כאלו, וההתקדמות מאחד לשני היתה משמעותית, כשלאחר האחרון עלה בי הרצון לתעד ולשמר את התובנות.

עינב עזבה אותי בערך בדקה החמישית של הסשן הראשון. מתוך שלושת המדריכים, אחד אסף אליו את אלו שהכריזו שהם "אקסטרים" ורוצים ללמוד מהר ולגלוש מהר. עינב הלכה איתו, ובהיותה בת 12 יכלה לבחור אם היא עם הילדים או עם המבוגרים, כמה סמלי. היא בחרה במבוגרים עם טיפה מחשבות חרטה, אבל מהר מאד המשיכה משם למדרונות תלולים, מובילה בקבוצה שלה. סוג של ראש לשועלים.

אני נותרתי עם המבוגרים החששנים. קודם כל – היה לי טוב לראות שאני לא לבד. איתי בקבוצה כמה ברזילאים, שמעולם לא ראו שלג (או טמפרטורות מתחת לעשר מעלות), ישראלים צרפתים ורוסים. נחמד לדעת שאני לא לבד. למדנו בשיעור הראשון את הבסיס, ומשם המשכנו לנסות, לאט לאט, לתרגל. השיעור הראשון הוא הכי קשה, כי יורדים קצת אבל עולים ברגל, לאט לאט. מזיעים המון. קשה וחם.

בשיעור השני, אחר הצהרים של היום הראשון, תרגלתי בקצב שלי עצירות. התקדמתי שניה ועצרתי. שתי שניות ועצירה. ככה שעתיים וחצי. נפלתי לא מעט, היה לא קל. אבל הרגליים התחילו להתרגל לתחושה של הנעליים הכבדות, למגלשי הסקי ולנפילות.

ביום השני ניסיתי להמשיך לתרגל פניות. בלי פניות וסיבובים אי אפשר להאט במדרונות. אבל לא הצליח לי. בכל פעם שהאצתי נכנסתי ללחץ של "מה יקרה" ובמקום להצליח לפנות ימינה, הסטתי מבט לסכנה שמשמאל (הילדים, הגדר, השיפוע) והתרסקתי או נבלמתי על ידי חפץ, מדריך או גולש.

בבוקר של היום השני הדברים נראו טוב יותר, אבל עדיין שקלתי לוותר. הראש מבין והרגליים והגוף עדיין לא מבצעים. הפחד עדיין מכתיב את הדרך. לקראת סוף השיעור בו תרגלתי לאט לאט פניות, החלטתי לרדת במדרון מעט יותר תלול עם המדריכה המעולה והסבלנית, עמנואל. מאנו בקיצור. היא גלשה ברוורס, ואני מולה, מביטה בה ומחקה את המהלכים שלה.

אבל מה שהיה הכי מעניין הוא שדיברנו תוך כדי. בצרפתית. והראש שלי היה עסוק כל כך לפתע לזכור איך מדברים צרפתית, שהמחשבות על מה יכול לקרות פשוט זזו הצידה. גלשתי את המדרון ולקחתי את הסיבוב באלגנטיות. הבנתי שהסחות דעת הן טובות, ושעדיף להסתכל לאן שגולשים, ולא להסתכל לאן שנמצאת הסכנה, כי לשם הגוף ייקח. כמה מטפורי, הא?

מה שעוד תרם להצלחה היה, שאחרי שעתיים קבוצת הילדים הענקית חזרה למלון, ולראשונה המדרון נשאר מעט יותר פנוי וריק מהסחות. ממש בסוף החל לרדת שלג עדין, היה חמים ונעים והגוף היה חם ורציתי להמשיך עוד. לראשונה הרגשתי הנאה. לא פחדתי מזה – רציתי את זה. עם התחושה הזאת נשארתי בסוף.

לסשן אחר הצהרים של היום חשבתי לא ללכת. חברה נתנה לי טיפ חשוב – לא לדחוף מעבר ליכולת: רוב הפציעות קורות אחר הצהרים, כשהגוף כבר עייף. אם מרגישים עייפים – אפשר לוותר על שיעור, לא חייבים להצטרף כל הזמן. אחרי מנוחת צהריים קצרה מדי היום, חשתי את העייפות הזו וחשבתי לוותר. בסוף ליויתי את עינב לחדר הציוד, והחלטתי לצאת החוצה, כשכבר ירד שלג, ולהחליט שם. לשמחתי החלטתי להצטרף.

במדרון החדש, בו גלשנו היום, הבנתי מדוע היה לי כל כך קשה להתקדם בשלושת השיעורים הקודמים. הגענו למדרון רחב, ריק, עם שדה בשני הצדדים, שגם כשהחלקתי אליו על התחת ממש בהתחלה, עשיתי את זה בלי פאניקה, כי הכל היה פתוח. בירידה עמנואל סידרה קונוסים, ואפשר היה להתרכז רק בהם כשאני מתכננת את המסלול שלי. ידעתי כבר כיצד לבלום ולהאט, ולמדתי איך לקחת את הסיבובים.

מה שעוד עזר היו הגוגלז. משקפת שמיאנתי להרכיב בשלושת השיעורים הקודמים כי היא חסמה לי את שדה הראייה. דה. היום נאלצתי בגלל השלג שירד כל השיעור וגיליתי שזה עוזר: לא יכולתי לראות כמעט את כפות רגלי על השלג, ובמקום להוריד מבט היישרתי מבט רק אל המטרה אליה אני גולשת – הסימונים של הזיגזג במדרון. לא ראיתי הסחות מימין או משמאל – וזה עזר!

חזרתי על הירידה הזו היום כמה פעמים ועכשיו אני מרגישה שאני שולטת במהירות, בזווית ובעיצרה של הגלישה שלי: יש לי את הבסיס. מחר נמשיך למדרון תלול יותר ומפותל יותר, ואני פוגשת אותו עם הרבה יותר ציפיה ושמחה, והרבה פחות פחד. עדיין יכול להיות (טפו טפו בעזרת השם) שאחזור מכאן עם תקלה כלשהיא. אני מאד מקווה שזה לא יקרה כי זה יהרוס לעינב את הכיף, והיא בהחלט עפה על זה ועל עצמה.

עמנואל, המדריכה, צילמה אותי לוקחת את הסיבוב באלגאנס, ואת הסרט קצר תוכלו לראות באינסטגרם שלי.

לסיום, טיפים למתלבטות קשישות:

– כן, לכו על זה.

– קלאב בו מישהו מארגן את כל העניין של הציוד והסקי פסים והמסלולים, ובו יש לוח שיעורים והדרכה – הכי שווה.

– ביום הראשון אולי לא, אבל ביום השני בהחלט תקחו את הוודקה שמציעים לכם הצוות בבוקר -זה יעזור להרפות את המיינד. אני שוקלת לקחת פלאסק להבא.

– גוגלז זה טוב- צריך להסתכל על הדרך ולא על הרגליים. זה עוזר לצמצם את שדה הראייה. באותה הנימה אני משערת שמוסיקה זה גם מעולה, או לנסות לדבר אל מישהו תוך כדי, עדיף בשפה זרה, כל עוד שומעים את המתרחש מסביב.

– ילדים זה תירוץ מעולה. למדו אותם בגיל צעיר והם יגררו אותכם לחופשות שוות מאד. נראה לי שלתחושת המסוגלות של הילדים זה יכול לעשות פלאים.

– סקי זה וואחד חופשה כייפית, עם המון אנרגיות טובות, אבל זה יקר. נראה לי שזה בהחלט שווה את זה. אני מודה מקרב לב לחברים ולבני דודים שהשאילו לנו את הציוד המהמם והיקר שהלם, עד שנחליט אם אנחנו בעניין. (לרשימת ציוד מלאה גלשו לפוסט הזה!)

– כמו כל הקלישאות של להתרכז בחיובי: אל תקשיבו לנבואות זעם ("אחותי/בת דודה שלי/אני שברתי יד/רגל/ברך") ולא לקולות בראש שלכן שאומרים למה לא (ביום השני היו לי המון הסברים למה לא הצלחתי – יש לי ברכיים עקומות, אני גבוהה מדי, הרצפה עקומה. בעצם, אה.) תזכירו לעצמכן למה כן – זה כיףֿ. אם זה לא היה טיפה מפחיד זה לא היה כיף.

– כן, לכו על זה. תודה שגלשתן איתי.