נעים מאוד רונית כפיר https://www.ronitkfir.com/ הרצאות ותוכן על תקשורת עם לקוחות Sun, 03 Sep 2023 19:39:15 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.6.2 https://www.ronitkfir.com/wp-content/uploads/2020/02/cropped-mega-32x32.png נעים מאוד רונית כפיר https://www.ronitkfir.com/ 32 32 נ.ב – 52 שנים, שבועות, שירים: שנות ה-30 (2000-2009) https://www.ronitkfir.com/%d7%a0-%d7%91-52-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94-30-2000-2009/ https://www.ronitkfir.com/%d7%a0-%d7%91-52-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94-30-2000-2009/#respond Sun, 03 Sep 2023 19:29:08 +0000 https://www.ronitkfir.com/?p=24109 נ.ב הוא פרויקט צומח, בו אני משתפת בכל שבוע שיר שקשור לאותה השנה בחיי. 52 שירים על פני 52 שבועות ושנים. אלו לא בהכרח השירים שאני הכי אוהבת, אבל יחד הם מרכיבים את "פסקול חיי". כשאסיים, אהיה בת 53. האזנה נעימה! פרויקט נ.ב. הוא אלבום זכרונות מוסיקלי (תודה לרוני שרייבר, תלמידה ואחות וירטואלית, על ההברקה […]

הפוסט נ.ב – 52 שנים, שבועות, שירים: שנות ה-30 (2000-2009) הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]>

נ.ב הוא פרויקט צומח, בו אני משתפת בכל שבוע שיר שקשור לאותה השנה בחיי. 52 שירים על פני 52 שבועות ושנים. אלו לא בהכרח השירים שאני הכי אוהבת, אבל יחד הם מרכיבים את "פסקול חיי". כשאסיים, אהיה בת 53. האזנה נעימה!

פרויקט נ.ב. הוא אלבום זכרונות מוסיקלי (תודה לרוני שרייבר, תלמידה ואחות וירטואלית, על ההברקה בגימטריה). בכל שבוע אני "נזכרת בדבר", בוחרת שיר שמתאים לשנה בחיי וכותבת עליה, או על השיר. הפוסט הזה נולד עם הסיכומים לקראת יום הולדת 50, נגנז וחזר קצת לפני יום הולדתי ה – 52, כשהייתי בקורס ויפסנה. אז גם הבנתי ש-52 הוא מניין השבועות בשנה. כשאסיים – אהיה בת 53. זה קצת כמו להגיש לכם שיר ברדיו.

הרעיון התאים לשני צרכים שלי: של תיעוד (אני קוראת לזה הנצחה) ושל יצירה. אני אוהבת מסגרות, מסורות וגבולות, ותמיד רציתי לפבלש בה משהו קטן מדי שבוע. רציתי גם לספר קצת על חיי כדי "להשאיר משהו אחרי". אמא שלי נפטרה לפני גיל 53 והשנה הזו משמעותית לי מאוד. התיעוד הזה מאפשר לי לכתוב "אלבום תמונות מוסיקלי", שיהיה. עבודת המחקר הזאת, להיזכר בסיפורים ובשירים, תהיה מעניינת ומרגשת עבורי – אני מקווה שגם לך!

נ.ב:  אני מזמינה אותך להוסיף את ה-נ.ב שלך בתגובות לפוסט הזה.

נ.ב.ב. – אם הפורמט הזה עשה לך גם חשק – אני אשמח לראות אותו משוכפל בכל וריאציה! בקשתי היא להפנות לפוסט הזה עם לינק, וזהו. ברכתי שלוחה.

רוצה לקבל את השיר השבועי בכל יום רביעי למייל?

ואלה שנות:

נב שנות אלפיים בלוג מוסיקלי רונית כפיר

2000 - קופידון - לגעת באושר

בערך באמצע שנת אלפיים הבנתי שאם אני מחפשת זוגיות ברצינות – אני צריכה לעשות את זה ברצינות, ואם אני רוצה זוגיות שונה – החיפוש צריך להיות שונה (ממה שעשיתי עד היום). בעקבות חברה של חברה שמצאה זוגיות נכנסתי לקופידון, אז אפליקציית היכרות חדשנית בימיה הראשונים, ובימיו הראשונים של האינטרנט. לרוב הגדול של המשתמשים אפילו לא היו תמונות.
כתבתי תיאור כלשהו של עצמי, יצאתי עם שני בחורים לדייט אחד, עד שמצאתי פרופיל של בחור שתיאר את עצמו בשתי מילים: "נוגע באושר". לא ממש ידעתי איך לאכול את הביטוי הזה, אבל קיננה בי שאלה: אם הוא מתכוון לזה ברצינות – הרי שמעולם לא פגשתי מישהו שיתאר את עצמו דווקא כך. אדם מאושר? באמת?
הרמתי טלפון, וכששמעתי את הקול החם במשיבון – ידעתי שהגעתי למקום הנכון. השארתי הודעה ו… חיכיתי.

הוא חזר אלי רק יממה לאחר מכן, במהלכה הצלחתי לאכול סרטים שונים ומשונים (כל כך התלהבתי מקולו בהודעה, שהודעתי לברברה, המורה שלי, שהיום אני משאירה את הנייד דולק כי אני מחכה לשיחה חשובה). הוא בדיוק חזר מויפסנה והתקשר אלי ביום בו שכבתי מיובשת על הספה. אחרי שיחת טלפון קצרה החלטתי להרים את עצמי וללכת איך שאני לבית קפה קרוב אלי, "תוצרת הארץ". 
הייתי כל כך בשוק מעצמי שכשפגשתי מכר בבית הקפה ביקשתי להצטרף אליו לשולחן, כדי שאם מדובר במכה, אוכל להישאר שם ולהתחמק. לא ידעתי אפילו איך דני נראה – גם לו לא היתה תמונה והוא לא סיפר לי. "מה", שאלתי אותו, "אני אזהה אותך לפי החיוך?". ובכן, כן. בחור חתיך, עם חיוך קורן של אחרי ויפסנה, לבוש כולו לבן, חצה את כיכר מסריק ופניו אל הקפה, ואני מיד נפרדתי מהמכר ועברתי לשבת בשולחן לבד. 
וכך יצא שהכרתי את דן, שהיה שונה מכל הבחורים שהכרתי לפני כן. אמנם ירושלמי, פיצ'ר פופולרי עד אז בקרב בני זוג שלי, אבל ממשפחה מסורתית, לא מתחום התקשורת או העיצוב – שונה מכל מי שהכרתי לפני כן. היה לנו בליינד דייט ראשון נהדר, שהמשיך לשני ושלישי ו….

עד היום לדני ולי יש נקודות משותפות מעטות ביותר. הוא בכלל למד פיזיקה ומחשבים, נמשך ליהדות, מדיטציה ובודהיזם, ואני? פחות. במוסיקה היו לנו כמה נקודות משיקות (שחלקן יופיעו בשנים הקרובות), בינהן אהבה לאופרה, לירמי קפלן, אביתר בנאי וכנסיית השכל. ובהחלט היינו עושים אהבה.

2001 - לרע ולטוב

דני ואני עברנו לגור ביחד די מהר. כמו שקורה הרבה פעמים, החוזה שלו בדירה בנורדאו הסתיים, והוא עבר לגור איתי בנביאים. בפסח של 2001 טסנו ביחד לטיול ארוך בויאטנאם. בליל הסדר, אותו חגגנו בצורה מאולתרת ומוזרה בחדר המלון שלנו, החלטנו להתחתן. ידעתי מיד איפה זה יהיה, כי בראשי זכרתי חתונה שהייתי בה (של שמוליק, שלמד איתי בתיכון) באבו גוש.
התאריך שנבחר היה 5 בספטמבר, שהיה גם יום הנישואין של ההורים שלי. הגפנים שבבוסתן היו מלאים ענבים בשלים שקישטו את החופה. צעדנו לחופה עם השיר "לרע ולטוב" של ירמי קפלן, שיצא בשנת 99 ושמענו אותו הרבה בבית. כמו רוב הדברים שהיו קשורים בחתונה, החלטנו על זה די מהר (מתברר שמגיל יחסית צעיר אני טובה בלא לעשות סיפור מדברים ולקבל החלטות "גורליות" בצורה מהירה) וזה התאים לי מאוד.

בגלל שדני ממשפחה דתית התחתנו עם רב מצוהר, ומלבד האלבום היפהפה (אותו צילמה בכשרון רב מיכל רביבו), דווקא הימים שזכורים לי היטב הם ערב לפני החתונה וערב אחרי, יושבים וקוראים בהתרגשות את הברכות המשגעות שקיבלנו (ששמורות לנו עד היום בארגז). היה פקק גדול בגלל תאונה בדרך מתל אביב (כבר אז היו פקקים!) ולא רק שרבים מהאורחים איחרו לחופה, גם אנחנו הגענו כבר אחרי השקיעה, ובגלל שהיה חשוך הצטלמנו בשירותים. נשבעת.

מילות השיר התאימו לי גם בגלל שהן רפרנס לטקס חופה נוצרי, כזה שאנחנו מכירים מהסרטים – For better for worse.  אז עוד קצת חששתי מטקס יהודי ומרוב הדברים שהדת סימלה (או חשבתי שמסמלת, לי). מאז גם המשפחה וגם אני התקרבנו עוד למסורת. כמו כל נישואין, כשאני כותבת את זה 22 שנה אחר כך, היה טוב והיה רע. אנחנו עדיין לא יודעים מה יגבר, אבל מחדשים את ההבטחה הזאת כל שנה.

"השקט שחיפשה עכשיו מגיע,
חיבוק אחד ארוך וחלום מרגיע".
משהו בתבנית הופר: אחרי הרבה מערכות יחסים קצרות (הארוכה שבהם היתה 8 חודשים), הגיעה אחת שמחזיקה מעל עשרים שנה.

2002 - ים של שינויים (אמהות)

מאז גיל 12 ידעתי שאני רוצה להיות אמא. ומאז הגיל הזה פחדתי שלא אצליח להיות.

אולי בגלל חוסר ההשתייכות המובהקת שלי למין הנשי (= שטוחה בלי ציצים) היתה בי תמיד איזו חרדה, ברמת הידיעה כמעט, שלא אצליח להיכנס להריון.
היום בו גיליתי שאני בהריון היה היום השליו בחיי. אני זוכרת את זה היטב: חזרנו מטיול של חודש וקצת בנפאל, שנה אחרי הטיול בו החלטנו להתחתן, ודירת החלומות שלנו, אותה ראינו בתל אביב ערב הנסיעה לנפאל וחשבנו שהפסדנו – חזרה בדיוק לשוק.
אחרי משא ומתן קצר קנינו אותה ובאותו היום יצאנו לחגוג בקופי בר, אצל שמש על הבר. הרמנו כוסית קוסמופוליטן לחיים, אבל משהו לא היה כרגיל. הרגשתי בעעע. זה לא היה אופייני לי. כשהג'ינס הגבוהים של "קום איל פו" לא נסגרו עלי החלטתי לעשות בדיקת הריון.
עשיתי. היא יצאה חיובית.
כל הסרטים בהם הגיבורה מחכה בעצבנות לתוצאות הבדיקה הביתית הם שקר אחד גדול: שני הקווים מופיעים תוך שניה וחצי, והם ברורים מאוד.
ביום בו קנינו דירה ונכנסנו להתחייבות הכספית הגדולה ביותר שיש לאדם בחייו הבוגרים – גילינו שאנחנו עומדים להיות הורים.
שלווה עצומה נפלה עלי. לראשונה בחיי, חוויתי שקט מוחלט. כל הרעשים, הפחדים, החרדות – שקט. כאילו מישהו, אלוהים בעצמו אולי, אומר לי: הכל בסדר. את בסדר. (דני לקח את צירוף שני האירועים האלו קצת יותר קשה, אבל זה עבר לו).

בבדיקת אולטרה-סאונד אצל רופא הנשים שלי (ששאל אותי בפשטות: את מרגישה בהריון? ועניתי: כן), גילינו שאני בהריון כבר 10 שבועות, עוד מעט מסיימת טרימסטר ראשון. מהמסך ניבט אלי תינוק מוגמר: 20 אצבעות והכל. פלטתי כזו צרחת הפתעה, שכל יושבי חדר ההמתנה אחר כך נעצו בי מבטים.
התברר, שהייתי בהריון עוד לפני שיצאנו לטיול, ואיזה מזל שהבדיקה שעשיתי אז היתה שלילית. אחרת כל הטיול היה נהרס עם דאגה וחרדות. והנה, אחרי שטיפסתי לגבהים, שהיתי במעיינות רותחים, חטפתי קלקול קיבה, שתיתי ועישנתי – עשיתי כל מה שכתוב בספר שאסור לעשות בטרימסטר הראשון, נולד תינוק מהמם ובריא בלידה נפלאה.

אני לא חושבת שיש משבר גדול יותר בחייה של אישה מאשר הפיכתה לאמא. זו נקודת ציון דרמטית, מאיזה כיוון שלא תסתכלו על זה. השנה הראשונה של האמהות עברה עלי, כמו מן הסתם על כל אישה, בעוצמות מטורפות של קושי ואהבה. אני זוכרת את עצמי בלילה הראשון אחרי שחזרנו עם שחר הביתה, חושבת שזהו, החיים שלי נגמרו ואין לי מושג איך אני אצליח לחזור לתפקד אי פעם. מתבוננת מחוץ לחלון חדר השינה שלי בנשים שהולכות ברחוב ונראות מאורגנות על עצמן, ותוהה איך הצליחו בכלל: להתלבש, להתאפר, לצאת מהבית.
עם הזמן למדתי גם אני, והתרגלתי, כמו כולנו, לסטטוס החדש שלי בתור רבים, במקום יחיד. עד היום זה אחד התפקידים המרגשים והמאתגרים בחיי. קשה ומתגמל כמוהו, אם לא יותר ממנו, הוא רק תפקיד בת הזוג.
דני, שלקח חופשת לידה, ירד אחריה ל 80% משרה ואחר כך ל 60, משאיר שני ימים פנויים לגמרי להיות עם שחר. לא יכולתי לבקש לעצמי בן זוג מסור יותר להורות ממנו, ועדיין השנה הזאת היתה כל כך לא פשוטה, גם ביננו.

גם האלבום המופתי של בק, שיצא כמה חודשים לפני הלידה, כמו השנה הזאת, היה מלא ברגשות סוערים.
קנינו אותו אבל לא הספקנו להקשיב לו כמו שצריך. אז לקחנו אותו לחדר הלידה באיכילוב, ושם, במשך 6 שעות, האזנתי לו שוב ושוב. אלבום מלנכולי, שלא לומר מרסק לב ממש, אבל כל כך יפה. הוא כתב את השירים האלו תוך שבוע, אחרי פרידה כואבת מבת זוג של כמעט עשור. בחיי שלא ידעתי באיזה שיר לבחור ואני ממליצה פשוט להקשיב לכל האלבום (Sea Change) אבל הנה אחד משוברי הלב הגדולים שלו.

עד היום בק הוא אחר הזמרים האהובים עלי, על כל הפאזות שלו. גם על שחר, הבן שלי. בשנה שעברה דני ואני נסענו לחופשה במדריד, כשגיליתי שיש שם הופעה של בק במועדון שהיה קצת יותר גדול מהבארבי. עמדנו קרוב לבמה, בקרב בני גילנו (גם בק נולד בשנת 1970), והרגשנו הכי בבית. הוא שר המון שירים מהאלבום הזה והיה מושלם. הופעה בלתי נשכחת ואלבום שצרוב לנו ישירות ללב.מטיול 

2003 - שיר ערש לתינוק שלא מתחרז

אני לא זוכרת מה גרם לנו לבחור בשם שחר. אני זוכרת שעל הפרק היו השמות אופק (דני) וזוהר (אני) ובסוף זה מה שיצא; אחרי כמה ימים היה לנו ברור שזה השם. זה גם הלך טוב עם "אהרוני", שזה שם המשפחה של הילדים שלי.
בדיעבד, אני יכולה לומר ש'שחר' היא אחת המילים בעברית שהכי פחות מתחרזת. אולי בעצם עם כלום.

נכון כשאנחנו בוחרים שם לילד אנחנו מודאגים מאילו שמות גנאי יכולים לגזור ממנו? לאיזו קללה זה יכול להתחרז? אז גם כלום, וגם גיליתי שאני מאד אוהבת לשיר לילדים שלי שירים שאני ממציאה, ושם שלא מתחרז עם כלום זה קצת מאתגר.

כששחר נולד וכמו כל תינוק בריא התחיל לא לישון, נתתי דרור לכשרון החריזה שלי ולחיבתי לשירה, שהמתינה מגיל 11 להזדמנות הזאת. היום אני מבינה ששירי הערש-ראפ הספונטניים שלי, ששילבו תיאורים של כמה אמא עייפה, כמה הוא צורח ומה יקרה אם הוא לא יירדם, אולי תרמו לחוש הקצב והחריזה שלו – אבל בטח לא הרדימו אותו. הוא היה נועץ מבט מרותק ומקשיב לכל מילה. ככל שעברו החודשים הצלחתי להרדים אותו עם טקס שינה פחות או יותר קבוע, ובמקום להמציא שירים חדשים ומקוריים הלכתי על קלאסיקה.

"לילה טוב" אינו שיר שקל לשיר – לא להורים ובטח לא לילדים, אבל זו לחלוטין היתה ילדותי השניה להשמיע אותו לשחר ולשיר לו אותו. יחד עם "מאיה" של שלום חנוך, שהפכה ל"שן, שן, שחר, שחר קטן שלי" (בו חזרתי את המילה 'שחר' עם 'מחר' בשינוי טעם קל) אלו היו פחות או יותר שני שירי הערש ששרתי לבני. אני יודעת להגיד היום שהשירה עזרה גם לי להתאפס, לנשום עמוק יותר, להירגע ומתוקף כך גם להרגיע את הילדים לקראת השינה. כשנולדה בתי, שנתיים וקצת אחריו, בחרתי לה שם שמתחרז פחות או יותר עם כל מילה בעברית.

 

2004- בוליווד

חלק מהנדוניה של דני היתה גם הסרט הבוליוודי הזה, בטא, משנת 1992, שהוא הביא איתו ממסעותיו בהודו. גם כתיבת הפוסט הזה מבהירה לי עד כמה בסופו של דבר לא שמענו בבית שלנו מוסיקה כפי שרציתי שנשמע (בתור ילדה שגדלה בבית עם המון מוסיקה קלאסית נשבעתי שגם הילדים שלי יגדלו על מוסיקה) אבל את הפסקול של בטא שמענו לא מעט, גם בשנים הראשונות שלנו כזוג וגם כהורים.  לצד קלטות הוידאו של הילדים (סבא טוביה ושירי אצבעות שונים).

אחד הנצחונות הקטנים שלי בתור אמא (השני הוא שמעולם לא נתתי לילדים שלי לשחק בשקיות סוכר בבתי קפה אלא הבאתי להם דברים מהבית, אם בכלל לקחתי אותם איתי לבתי קפה…) הוא שבאוטו לא שמענו מוסיקה של ילדים. הם שמעו יחד איתנו שירים שאנחנו אוהבים, ובמשך השנים היו תקועים לנו באוטו דיסקים (פעם היו דיסקים באוטו!) של שירים שאנחנו אוהבים, ואוהבים אותם יחד איתנו.

אני מתא על הפסקול של בטא, וגם על הקליפים הביזאריים של הריקודים ההודיים שמלווים אותו.

2005 - לבת שלי יש אמא

אז עוד לפני ששחר היה בן שנתיים הייתי בהריון. בטנטרום הראשון שלו, סביב גיל שנה ושמונה חודשים, ובאלו שהגיעו אחריו, לא הבנתי מה חשבתי לעצמי כשרציתי עוד ילד. פתאום קלטתי שהחלק הקשה עדיין לפני. אבל ההריון של עינב וגם הלידה שלה היו נהדרים, ויחד עם הבת הראשונה והילדה השניה שלי נולדה גם אמא שניה: רגועה יותר, סבלנית יותר, מרוצה יותר מעצמה. כנראה כתוצאה ישירה של זה, ואולי גם מעצמה, נולדה לי תינוקת חייכנית ורגועה, שאפילו ישנה לא רע בלילות. אחיה הגדול התאהב בה מיד. התמונה של שניהם בטיולון – הוא אוחז אותה בידיים שלו ואני מסיעה אותם, מרגשת אותי עד היום.

הפיכתי לאמא לבת גם שלחה אותי בשנה הזאת לסדנה של "אמהות שאיבדו אמהות" עליה כתבתי ודיברתי בכמה הזדמנויות. עיבדנו שם בדרכים רבות את הקשר של כל אחת עם אמא שלה: בשיחות, בציור, בכתיבה, בתנועה, בדמיון מודרך. הקשבנו וסיפרנו מי היא היתה. מה חסר לנו היום. מה קיבלנו ממנה. מה היינו רוצות לעצמינו. אילו אמהות אנחנו רוצות להיות לבנות שלנו. זו היתה נקודה משמעותית בחיי ואני אסירת תודה לגלית שפר, המנחה שלה, עד היום.

האלבום הזה של פול סיימון ליווה אותי שנים רבות. הוא יצא בשנת 83, אבל אני הגעתי אליו שנים אחר כך. זה כאילו אלבום עם פיצול אישיות: חצי מהשירים שלו קצביים וחכמולוגיים (When numbers get serious' Maybe I think too much) וחצי מהם מעורפלים ורומנטיים להחריד. אני מתה על החצי השני. קשה לי מאוד לבחור שיר אחד מהאלבום הזה, בעיקר התלבטתי על Train in the Distance,  אבל אני מתה על התיפוף בשיר Hearts & Bones, שנשמע כמו גרסה רכה של התיפוף של Call me AL.
גרייסלנד יצא שלוש שנים אחר כך, בשנת 86, ובין שני האלבומים האלו בחרתי את הראשון למרות שגם על השני חרשתי וגם בו יש בלדות עם מילים מוזרות. 
אני אוהבת את הרכות של הקול של פול סיימון ואת המילים הלא לגמרי ברורות. כמעט בכל שיר יש סצינות ספציפיות מאוד מצד אחד, שבנויות כנראה על אסוציאציות אישיות מאד מצד שני, שלגמרי אינן מובנות לי. ועדיין, המילים והמוסיקה מגיעות ישר ללב, כאילו מתוך געגוע. כמו ההבטחה, הציפיה, או המחשבה על בריחה בשיר "רכבת במרחק". בעדינות שלהם, ברומנטיות ובגעגוע, המילים האלו מתאימות לשנה הזו בחיים שלי. Negotiations and Love Songs – שורה מהשיר הזה הפכה כעבור כמה שנים לטייטל של אלבום אוסף שלו. ואלו שני דברים שמעניינים אותי מאוד.

2006 - בחזרה לאזרחי

בקיץ של שנת 2006 היתה לי תינוקת בת שנה וחצי, וצה"ל היה שוב בלבנון במלחמת לבנון השניה.
בשנה הזו הגשתי את אחת מתכניות הבוקר שהכי אהבתי. אני נתתי לה את השם "יוצאים לאור" – בה קראתי בכל בוקר בשש את כותרות העיתונים שיצאו לאור באותו היום, ויכולתי, כמעט לראשונה מזה שנים ברדיו, להתמקד באג'נדות שחשובות לי: קידום נשים, זכויות אזרח, פריפריה. כמה ימים לתוך המלחמה נורה פגז לכפר כנא שהרג כמאה אנשים בהם עשרות ילדים. יש מצב שהצילום הזה של גבר נושא פעוטה בידיו, לא ברור אם מתה או חיה, היה התמונה בעמוד הראשי של ידיעות אחרונות, ממנו קראתי את הכותרת: "עשרות הרוגים בהפגזה של צהל, גורם צבאי בכיר אומר: זה לא ישנה את בנק המטרות".
התייחסתי בשידור לביטוי הזה, שהוא חלק ממכבסת המילים שמאפשרת לכולנו לחיות עם מה שאנחנו עושים, ואמרתי משהו כמו: "בנק המטרות. זה ביטוי נקי כל כך, כלכלי כזה, כאילו אין שם ילדים בני שלוש".

מפקד גלי צה"ל דאז, אבי בניהו, קיבל מיד טלפונים וכנראה מכתבים שאומרים משהו בנוסח: "רונית כפיר טוענת שבבנק המטרות של צהל יש ילדים בני שלוש". ובכן, זה לא מה שאמרתי. עד היום אין לי ספק שאיש בצבא לא רוצה במותם של ילדים (למרות שהשאלה באיזה גיל פלסטינים חדלים להיות ילדים מעניינת בפני עצמה), ויש לי ביקורת על השפה, שהשימוש בה מאפשר לנו את הקיטוב והשנאה שבהם אנחנו חיים. ממחבל ועד חיסול, ניטרול, בנקים של מטרות, מוסרי וסטרילי – בחירת המילים שלנו צובעת הכל בגון פוליטי ואידאולוגי. פרופסור דניאל דור כתב על זה בספרו "עיתונות תחת השפעה".

בטלפון שהגיע מלשכתו של מפקד גלי צהל, אבי בניהו, נאמר לי לא להגיע למחרת לשדר. וזהו, לא הגעתי יותר לשדר. נערך לי מעין שימוע, אפילו הוצע לי להיות עוזרת מחלקת אינטרנט או משהו כזה, אבל קריירה של 18 שנה בגלי צהל הסתיימה בלי תודה, בלי טקס ואפילו בלי מחאה – לא מצד קולגות שלי ולא מצד מאזינים. בזמנו זה צרב מאוד, והייתי כל כך המומה שלקח לי כמה שנים לעכל את זה. מצד שני, ייתכן ששיחקתי עם הגבולות של מה מותר לי להגיד בשידור כי מיציתי. אחרי שנזרקתי מגלי צה"ל יכולתי להתמקד בעיצוב פנים וזה מה שעשיתי. היה לי כבר מספיק ניסיון להתמקד בזה ולהרוויח יותר מהעבודה הזאת. 

באותה השנה יצא אלבום הבכורה של זמרת יהודיה מצפון לונדון שהעיף לנו את המוח. אני זוכרת את השיחה שלי עם שרלוט, בה היא מוודאת שיצא לי לשמוע את "ריהאב" של איימי ויינהאוס. מסוג השירים שאת זוכרת מתי שמעת אותם בפעם הראשונה, ואיך היית בטוחה שזה בטח שחזור של שיר ישן משנות השישים. שנים אחר כך, נמרח לי כל האייליינר כשייבבתי מול הסרט התיעודי על חייה. חובת צפייה למי שאהב אותה. במסיבת פורים לפני כמה שנים התחפשתי אליה, וזו היתה הפעם הראשונה והאחרונה בה שקלתי לעשות קעקוע. 

2007 - מתנה לחיים

בשנת 2007 כבר היו לנו שני ילדים בגן. אחרי שנתיים במשפחתון של מירי ליד הבית, עינב הצטרפה לאחיה הגדול, במקום שעיצב לא רק את הילדים אלא בעיקר אותנו כהורים: גן פילו.

פילו, שאני לא מאמינה כשאני כותבת עליה זכרונה לברכה, היתה רונית פילוסוף, שהקימה את "גן השלום" שנקרא תמיד "גן פילו" – גן קהילתי, גן מעורבות הורים, שמחנך לפי התפיסה של לוריס מלגוצי, מרג'יו אמיליה. חמש שנים היינו בגן הזה, שלוש עם כל ילד (מתוכן שנה אחת חופפת). בחמש השנים האלו ההורות שלנו היתה מפוקסת יותר, קשובה יותר ומודעת יותר, בעיקר לעצמה. למדנו מפילו ומהדוגמא שהיא היתה לנו, הבנו כמה הרבה הילדים שלנו יודעים וכמה הם מסוגלים, הבנו שאי אפשר להתבונן על דברים מבחוץ ולהיות חלק מהם. היינו חלק, ועשינו דברים מבפנים.
על פילו כתבתי בפוסט הזה בבלוג שלי (אותו אני מאוד אוהבת) וביתר הפוסטים של סדרת "המלצות הורות". 

אחד הדברים האהובים עלי בגן היו המסורות שלו, שגם הילדים לומדים דרכן ומקבלים פרפקטיבה על ההתפתחות והגדילה והלמידה שלהם: כשאת משתתפת בטקס שנה אחר שנה, ובכל שנה הטקס דומה אבל התפקיד לך משתנה בתוכו. אלו היו טקסים סביב ימים ועונות בשנה (טיול החצבים שפתח כל שנת לימודים, "משכיבים את השמש לישון" ביום הארוך בשנה בחוף הכלבים, מסיבת הפורים המסורתית שכולם כולם מתחפשים בה, ועוד).

אחת המסורות המרכזיות היתה קבלת השבת ביום שישי בצהריים. שם, בין היתר, הילדים יכלו לעלות על הקוביה בחצר ולשיר שיר. כמו יתר הדברים, זו היתה יוזמה מלאה של הילדים. הגננות לא דחפו אף ילד להופיע, לא חילקו "שווה בשווה" אלא איפשרו למי שרוצה, בזמן שלו ובקצב שלו, לבקש ולקבל את הבמה. היו ילדים שהופיעו שבוע אחרי שבוע והיו שלא עלו בכלל. מה שכמעט לא השתנה הם השירים: היה סבב ידוע פחות או יותר של שירים, שהילדים שמעו שבוע אחרי שבוע, למדו את מילותיהם ואימצו אותם. כשירגישו מוכנים, יעלו לשיר איתם.

כך גם אנחנו למדנו להכיר שירים שלא היו מגיעים מאף מקום אחר אלא מגן פילו, שחלק מהבוגרים שלו כבר בטח בני שלושים: אחד מהם היה השיר הנהדר הזה מתוך תכנית הילדים "קרוסלה". לא להאמין, אבל לא רק שגדלנו על ערוץ טלויזיה יחיד, אלא תכניות הילדים שאנחנו צפינו בהן שודרו בהתחלה בשחור לבן. את השיר הזה שחר מאוד אהב לשיר בראש השנה, והוא הפך גם מסורת במשפחה שלנו למשך כמה שנים, כגיוון מבורך לשירי החגים המוכרים.

2008 - שיהיה לך טוב

ידעתי את זה כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה: שבשנים האלו, תחילת שנות האלפיים, הפסקול יהיה מוקדש לילדים. זה לא נכון מבחינת איזו מוסיקה שמעתי אבל זה לגמרי נכון מבחינת מה אני זוכרת מהשנים האלו.

אנחנו עדיין בגן השלום, ואמנם הוא על שם השלום שעל שמו נקרא שלום חנוך, אבל גם שלום חנוך התאים לו. בין המסורות עליהן כתבתי (בשנה שעברה) היו חגיגות יום ההולדת. שישה ימי הולדת חגגנו כאן עם הילדים: מגיל שנתיים ועד חמש של שניהם. ובכל שנה אותו השיר. ילדי הגן וההורים שרים ומברכים את ילדת או ילד יום ההולדת: שיהיה לך טוב, שתספיק לאהוב עוד בגלגול הזה.

ולמרות שאיני מאמינה בגלגול נשמות, האיחולים שעולים מהשיר משמעותיים הרבה יותר מאשר "חג לו שמח וזר לו פורח" ומשנה לשנה כולנו ידענו את מילות השירים. בעצב גדול ובהודיה גדולה עוד יותר נפרדנו בשנה שעברה מפילו, ובגלגול הזה שלא היא הספיקה לא רק לאהוב, אלא להפיץ את האהבה שלה אצל מאות ילדים ומשפחות. אם יש אדם שהכרתי בחיי שאפשר לומר עליו שחייו לא היו לריק – זו פילו. וזה לגמרי לא קל.

2009 - לא קדושה אבל רזה

לילי אלן נכנסה לחיי עם האלבום הראשון שלה בשנת 2006, ומיד התאהבתי בה עם קליפ הנקמה המעולה של הלהיט הראשון שלה, Smile.
אבל החוצפה שלה יצאה לאור וגרמה לי להתאהב בה סופית באלבום השני שלה, שיצא ב 2009. גם כאן היה לי קשה לבחור רק שיר אחד מתוכו; ההתלבטות בין It's not fair למשל ל Who'd have known ובסוף בחרתי דווקא את הלהיט הזה. למי שמשום מה לא מכירה, היא מתלוננת על החבר שלה, המקסים והאהוב, שפשוט לא מספיק טוב במיטה. היא בוטה, ישירה, לא מתחנפת ושרה על המחשבות הפחות פוליטיקלי קורקט של כולנו.

בשיר הזה יש כמה מהשורות האהובות עלי, בראשן כנראה:

Now I'm not a saint but I'm not a sinner"
But everything's cool as long as I'm getting thinner"

 וגם העובדה שהוא מדבר על הפחד, שמגיע עם הפרסום, נוגעת ללב. אחרי האלבום הזה אלן נתנה לפחד להכתיב לה את המשך הדרך והפסיקה להופיע. נראה שהיא הבינה שהפחד הזה מזהיר אותה מדברים לא טובים ואחרי האלבום הזה נעלמה לכמה שנים והפסיקה לעשות מוסיקה.  בתור מי שעברה גם היא כמה משברים אישיים , התמכרות לסמים (ועבודה עם מארק רונסון) אולי מותר להגיד: תודה שאת עדין איתנו, לילי. 

רוצה לקבל בכל יום רביעי תזכורת על שיר חדש למייל?

הפוסט נ.ב – 52 שנים, שבועות, שירים: שנות ה-30 (2000-2009) הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]> https://www.ronitkfir.com/%d7%a0-%d7%91-52-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94-30-2000-2009/feed/ 0 נ.ב – 52 שנים, שבועות, שירים: שנות ה-20 (1990-1999) https://www.ronitkfir.com/%d7%a0-%d7%91-52-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94-20-1990-1999/ https://www.ronitkfir.com/%d7%a0-%d7%91-52-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94-20-1990-1999/#respond Sun, 03 Sep 2023 19:16:53 +0000 https://www.ronitkfir.com/?p=24095 נ.ב הוא פרויקט צומח, בו אני משתפת בכל שבוע שיר שקשור לאותה השנה בחיי. 52 שירים על פני 52 שבועות ושנים. אלו לא בהכרח השירים שאני הכי אוהבת, אבל יחד הם מרכיבים את "פסקול חיי". כשאסיים, אהיה בת 53. האזנה נעימה! פרויקט נ.ב. הוא אלבום זכרונות מוסיקלי (תודה לרוני שרייבר, תלמידה ואחות וירטואלית, על ההברקה […]

הפוסט נ.ב – 52 שנים, שבועות, שירים: שנות ה-20 (1990-1999) הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]>

נ.ב הוא פרויקט צומח, בו אני משתפת בכל שבוע שיר שקשור לאותה השנה בחיי. 52 שירים על פני 52 שבועות ושנים. אלו לא בהכרח השירים שאני הכי אוהבת, אבל יחד הם מרכיבים את "פסקול חיי". כשאסיים, אהיה בת 53. האזנה נעימה!

פרויקט נ.ב. הוא אלבום זכרונות מוסיקלי (תודה לרוני שרייבר, תלמידה ואחות וירטואלית, על ההברקה בגימטריה). בכל שבוע אני "נזכרת בדבר", בוחרת שיר שמתאים לשנה בחיי וכותבת עליה, או על השיר. הפוסט הזה נולד עם הסיכומים לקראת יום הולדת 50, נגנז וחזר קצת לפני יום הולדתי ה – 52, כשהייתי בקורס ויפסנה. אז גם הבנתי ש-52 הוא מניין השבועות בשנה. כשאסיים – אהיה בת 53. זה קצת כמו להגיש לכם שיר ברדיו.

הרעיון התאים לשני צרכים שלי: של תיעוד (אני קוראת לזה הנצחה) ושל יצירה. אני אוהבת מסגרות, מסורות וגבולות, ותמיד רציתי לפבלש בה משהו קטן מדי שבוע. רציתי גם לספר קצת על חיי כדי "להשאיר משהו אחרי". אמא שלי נפטרה לפני גיל 53 והשנה הזו משמעותית לי מאוד. התיעוד הזה מאפשר לי לכתוב "אלבום תמונות מוסיקלי", שיהיה. עבודת המחקר הזאת, להיזכר בסיפורים ובשירים, תהיה מעניינת ומרגשת עבורי – אני מקווה שגם לך!

נ.ב:  אני מזמינה אותך להוסיף את ה-נ.ב שלך בתגובות לפוסט הזה.

נ.ב.ב. – אם הפורמט הזה עשה לך גם חשק – אני אשמח לראות אותו משוכפל בכל וריאציה! בקשתי היא להפנות לפוסט הזה עם לינק, וזהו. ברכתי שלוחה.

רוצה לקבל את השיר השבועי בכל יום רביעי למייל?

ואלה שנות:

שנות ה 90 פרויקט נ.ב רונית כפיר

1990 - דוגמניות על חלל

אז התחלנו את שנות העשרים שלי.
אם אסכם אותן? שנים קשות עם המון תנודות. ואולי אלו שנות העשרים אצל כולם? מצד אחד נסקתי בקריירה ובלימודים, הייתי מוקפת חברים, הרווחתי מעולה, למדתי המון ומצד שני מותה של אמא שלי (בשנת 91, היכונו לשבוע הבא?) ריסק אותי והשאיר אותי מדוכאת מאד למשך הרבה שנים, היו לי הרבה בני זוג ולא מצאתי אהבה יציבה בחיים שלי. לא מעט פסיכולוגים ליוו אותי בשנים האלו, ורק לקראת גיל שלושים נרגעתי קצת והתחלתי קצת יותר לאהוב את עצמי.
בשנת 1990 השתחררתי. לא חשבתי להמשיך עם הרדיו, אבל נשאתי עיני למקום מאוד ספציפי בטלויזיה. התקשרתי לתכניות הילדים והנוער ואמרתי שהייתי רוצה להיות מגישה. נראיתי לעצמי מתאימה לזה מאוד. נעניתי שכרגע אין אודישנים, אבל לא ויתרתי. מתברר שידעתי לעשות פולו אפ כבר אז.
אחרי כמה חודשים התבשרתי שיש אודישנים ועברתי אותם בטבעיות מרגשת.
מבחינת מוסיקה – אלו השנים שהכי אהבתי. בעוד חברי אוהבים לפזז לצלילי אייטיז (לא כתבתי כמה בילינו במועדונים בגיל 17 ו 18, הפינגווין והליקוויד), אני תמיד העדפתי את הדאנס של הניינטיז. 
בשנה הזאת יצא אחד השירים שאני הכי אוהבת בעולם, עם הקליפ הכי שווה בעולם שביים דייויד פינצ'ר לג'ורג' מייקל, הגדול מכולם. בתור זמר צעיר ב" WHAM!" חיבבתי אותו, אבל האלבום שלו Listen without Prejudice היה הדבר הכי נכון לאותו הגיל והרגע. למרות שלא היה לנו אינרטרנט אז, הקליפ שודר באם טי וי המון, וצפינו בו בהערצה בכל פעם מחדש. גם היום אני יכולה לצפות בקליפ הזה בלופ – הדוגמניות שמככבות בו (כל הרעיון הוא שהזמר לא מופיע כלל) הן הנשים היפות בעולם. ומעל כולן לינדה אוונג'ליסטה, נזר הבריאה.

1991 - גדילה ויתמות

אתחיל מהסוף: כמה חודשים לפני שמלאו לי 21, ב 21 באוגוסט, אמא שלי נפטרה, במחלקה פנימית ד' בתל השומר. אחרי חודשים של כימותרפיה ושנים של מאבק בלימפומה (סרטן שבא והלך וחזר במשך 7 שנים בערך) היא נפטרה, כחצי שנה אחרי יום הולדתה ה-52. בעוד חודשיים מהיום אהיה בגיל בו מתה. כתבתי בתחילת הבלוג הזה, שהסיבה שבגללה הגיל הזה משמעותי כל כך עבורי היא, שאיני יודעת איך נראים החיים אחריו. לפחות לא ממבט קרוב. אולי בזכות זה אני כל כך מעריכה את ההזדקנות, נהנית מהשערות הלבנות שמופיעות לי לאחרונה והקמטים שנוספים לפני: לא כולן זוכות לזה.

מלבד האירוע הדרמטי הזה, השנה הזו היתה אחת המשמעותיות בחיי מסיבות נוספות. בחיפושים בארגזי הנוסטלגיה (אין לי הרבה אבל פצצה של חומר) מצאתי יומנים שלי – לא יומן אישי אלא יומן שנה, משנת 88 ועד 91. וואו.
בדפים מקופלים בעטיפה מצאתי גם רשימת שירים לקסטה, שלדעתי מעולם לא יצאה לפועל. אבל אספתי בשניה את השירים לפלייליסט בספוטיפיי (מדהים איך פעולה של עשרות שעות אז יכולה להתבצע בדקות ספורות היום). אז הנה עוד קצת אווירה מהשנה הזאת.
בשניים באוגוסט, יום ההולדת של אבא שלי, פלשה עיראק לכוויות והחלה מלחמת המפרץ. ב- 18 בינואר, יום ההולדת של אמא שלי, נפל הטיל הראשון על רמת גן, לא רחוק מהבית שלנו. אחרי שהורי הלכו לישון ניפחתי בלונים בסלון כדי להפתיע אותה איתם בבוקר למחרת, ויצא שאת האזעקה הראשונה העברנו עם מסיכות בחדר השינה של ההורים שלי, וגם עם בלונים.
בחסות המלחמה גלי צהל פתחו את "צהל 2", וארז טל, שהיה המנהל שלי במחלקת קריינים הציע לי הצעה מפתיעה: להגיש תכנית חדשה. למרות האופי הנמרץ והקופצני שלי (אמיר אשר היה קורא לי "רונית קפיץ") ארז חשב שתתאים לי תכנית לילה שקטה. קראנו לה "לילה טוב". תמר מרום היתה העורכת המוסיקלית של התכנית, ולימים זו הפכה להיות התכנית האהובה עלי ביותר, שליוותה אותי בשנותי כסטודנטית ואחרים רבים שלמדו אל תוך הלילה. היו לנו מאזינים ומאזינות קבועים ששלחו לנו מכתבים אינטימיים; כמה מהם אפילו קיבלו את חליפת המכתבים שלהם איתנו בחלוף כמה שנים טובות. אלדד קובלנץ, המנהל שלי בגלגלצ, פנה אלי כמה שנים אחר כך ואמר שהוא רוצה לעשות סופשבוע שלם עם אווירה ומוסיקה כמו של "לילה טוב". יקראו לו "סופשבוע רגוע".

מלבד "לילה טוב" ברדיו, התחלתי להגיש את תכניות הילדים והנוער בירושלים, ולהתרגשותי הרבה התקבלתי ללימודי עיצוב גרפי בבצלאל, מה שהיה חלום שלי מהתיכון. למבחני הכניסה שלי הכנתי עטיפות של תקליטים, ואת הראיון שלי ערכו המבוגרת שבמורות, פרידל שטרן ז"ל, וצעיר הבוגרים, גדעון עמיחי. אחרי שהייתי ברשימת המתנה מורטת עצבים – התקבלתי. את ההודעה קיבלתי שבועות ספורים אחרי מותה של אמי. שכרתי דירה מקסימה בז'בוטינסקי הירושלמי (גדלתי בז'בוטינסקי בגבעתיים, ויהיה עוד אחד, בתל אביב) עם תלמיד מגמת אדריכלות, ערן נוימן.

התחלתי את הלימודים באותה השנה, ואל העומס הפסיכי של שנה א' בבצלאל, עם לימודים מ -9 בבוקר עד 18 בערב והגשות אל תוך הלילה, נוספו 3 משמרות בשבוע בטלויזיה, תכנית רדיו יומית ותכנית בוקר שבועית בימי שישי. "לילה טוב" היתה מוקלטת בימי ראשון ושני, בשלישי ורביעי שידרתי בלייב מהאולפן בירושלים (משה שלונסקי, המפקד הירושלמי, היה מקפיץ לי את התקליטים לדירה שלי בטלביה), בחמישי הייתי דוהרת חזרה לשדר בחי מיפו, ובששי בבוקר מקליטה את התכניות של ראשון ושני, וממשיכה משם לשדר ב 12 בצהריים תכנית שבועית.  אין לי מושג איך היו לי כוחות לזה, כנראה גיל 21 והצורך להיות עסוקה.
המעבר לירושלים, לדירה משלי ומפגש מרתק עם האנשים הכי יצירתיים שפגשתי (מאז ועד היום, האמת) החזיקו אותי היטב אחרי המוות של אמא שלי. שרדתי בבצלאל אמנם רק שנה וחצי עד שהחלטתי שאני לא מוצאת את עצמי בעיצוב גרפי (היום קוראים לזה תקשורת חזותית) אבל אלו היו שנים מכוננות ועמוסות חוויות עבורי.
והשיר? בבגרותה אמא שלי הגשימה חלום ישן ולמדה נגינה בפסנתר. אני הצטרפתי אליה לכמה שנים בתיכון שלי. היא אהבה מאד לנגן את המזורקות והוואלסים של שופן. בעוד עשרים שנה, כשאני אהיה בת ארבעים וקצת, גם אני אחזור לנגן פסנתר, ואנגן את הואלס הזה. מאז ועד היום המוסיקה הזו מזכירה לי אותה.
תוכלו לשמוע עוד על חייה ומותה בפודקסט המרתק של דפנה לוי (היחיד שהאזנתי כמעט לכל הפרקים שלו) על החיים ועל המוות.s

1992 - ים של זמן

הו כמה למדתי בשנת 92. גרתי בפעם הראשונה מחוץ לבית, עם השותף שלי, לומדת בישול בטלפון עם דודה דליה, שמכתיבה לי מתכונים שלה.
בבצלאל הגשות העיפו לי את המוח: אני זוכרת את עצמי מגיעה בהתרגשות לכיתה ורק רוצה לראות מה אחרים יתלו לצידי על הקיר. זכיתי להיות זנב לאריות בשנה וחצי בהן הייתי שם, ולמדתי דברים על עיצוב ועל עצמי שנשארו איתי עד היום. בין היתר כמה קשה אפשר לעבוד ואיך היצירתיות מגיעה גם כשחושבים שמזמן עברת את קצה גבול היכולת שלך.
קצב החיים הפסיכי של 6 שידורים בשבוע ברדיו ועוד 2-3 בטלויזיה עשה לי רק טוב אבל לא מילא את החור בלב.
אני זוכרת את עצמי בבנק הפועלים בויצמן גבעתיים, יושבת מול פקיד שמסביר לי על קופת גמל ראשונה, שתיפתח בזמן שאז היה נראה לי אגדי: 15 שנה?! בעוד 15 שנה אהיה בת.. 36. זה היה נראה לי נצח. בשנה הזו פתחתי עוסק מורשה ומאז אני עצמאית. הקלטתי פרסומות ובטלויזיה הגשתי גם את רואים 6/6.
בסוף השנה טסתי לראשונה לחו"ל עם הילה, שהיתה השותפה של יואב, חברי ללימודים ושכן ב"שכונת ותיקי ההגנה" בירושלים. טסנו לדרום צרפת, לבקר את אבא שלי, שנסע לשם ל-3 חודשים, ומשם המשכנו ללונדון (ואולי גם אמסטרדם?). כן כן, טיול "אחרי צבא" שלי היה לאירופה. למזרח אגיע רק בעוד עשור.
בשנים האלו הפסקול שלי היה בעריכת תמר מרום, שאיתי ב"לילה טוב" בגלגלצ ערכה את השירים שהכי אהבנו, לקהל שהיה דומה לנו: סטודנטים שעבדו אל תוך הלילה.
את השיר הזה של הריינבירדז שידרנו לא מעט. הוא היה באורך כפול משל שיר ממוצע, ובכל פעם ששידרנו אותו זו היתה חגיגה. פעם בכמה זמן פינקנו את עצמינו, ולא עצרנו אותו אחרי חמש דקות וחצי, מאפשרות לו להמשיך למחצית השניה הדרמטית שלו. השיר יצא שנתיים קודם, אבל זה אחד השירים שהכי זכורים לי מכמה שנים של שידור "לילה טוב". זה והאלבום המופתי של REM שיצא באותה השנה, Out of Time.  רציתי לבחור מתוכו את Near Wild Heaven שגם מתאר לא מעט מערכות יחסים שהיו לי, אבל הפור נפל על Call me easy, Say I'm strong, Love me my way – it ain't wrong.
שנים של יופי ודכדוך.

1993 - עוד חורף של תקוות גדולות

זו השנה הראשונה בה סטיתי מהתכניות שלי. בתלמה ילין ידעתי שאני רוצה ללמוד בבצלאל, ועל הדרך החלטתי שבא לי להיות שדרנית בגלי צה"ל. אבל אחרי שנה התחלתי להרגיש שזה לא המקום בשבילי.

בשנה ב' בבצלאל התחלנו ללמוד לעצב על מחשב. אני אחזור על זה, כי זה כל כך מוזר: רק בשנה השניה ללימודים התחלנו ללמוד פוטושופ. עד אז זה היה יסודות (בזכות היומן שלי משנת 91 אני יודעת הכל!) – צילום, יסודות עיצוב וצבע, יסודות דפוס, יסודות טיפוגרפיה, גרפיקה הנדסית (עם קורצוייל!), תפיסה חזותית ותלת מימד, המחשה ורישום.
ואז, למרות שעדיין נהניתי מאד מאתגרי הלימודים, הבנתי שרוב העבודה שלי תהיה מול מחשב. לא ידעתי עוד מה אני כן רוצה לעשות אבל איכשהו הבנתי שזה לא מתאים לי. שזה דו-מימדי מדי. אז התייעצתי עם חברה בוגרת בצלאל, ועם מורה חכם וטוב ובסוף סמסטר א' של שנה ב' החלטתי לעזוב.
בשנים שלנו בבצלאל לא רק שלא היה מחשב – את המונטאז'ים והצילומים עשינו במכונות זירוקס שעמדו במסדרון של האוניברסיטה בהמשך הקמפוס בהר הצופים. היינו מגיעים עם מספריים ודבק וסלוטייפ ועושים שם כל מיני הכלאות – מגדילים, מדביקים, מקפלים ואז מצלמים שוב, כדי להגיע לתוצאות. על הדרך הבטנו בזלזול בסטודנטים ה"רגילים" שעמדו וצילמו ערימות ערימות של סיכומים. מילים.
אז מה עכשיו, להיות סטודנטית רגילה? לא היה לי קל.
היות שעדיין לא היה לי מושג מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה (אגב, זה שמו של הפוסט הראשון שלי ב XNET ואני מתה עליו), אבל ההחלטה התקבלה ביום האחרון להרשמה לסמסטר הבא באוניברסיטת תל אביב – הלכתי על אינטואיציה.
בתיכון היה מקצוע אחד שממש אהבתי ללמוד – ספרות אנגלית. למדנו יחידה שישית של ספרות בכתה י"ב, וכל כך אהבתי את זה שפשוט נרשמתי: בהתחלה לדו חוגי – ספרות אנגלית ומדעי הרוח כללי, וכעבור סמסטר או שניים לחד-חוגי בספרות אנגלית. וזו היתה החלטה נהדרת. כל כך אהבתי את התואר הזה, למרות שבזמן שלקח לי לסיים אותו, חברותי ללימודים סיימו דוקטורט. כמעט 8 שנים.

המעבר מבצלאל לספרות אנגלית היה גם מעבר מירושלים לתל אביב. שכרתי את הדירה הראשונה שלי (היחידה עם שותפה, ברחוב פרישמן), שיפצתי לה את הצורה (כפי שאעשה לעוד המון דירות מתפוררות בעיר) והתחלתי לכתוב. המון המון מילים.
בשנת 93 להקת The The הוציאו את האלבום המעולה שלהם Dusk. הו כמה חרשתי על האלבום הזה. עד היום אחד השירים האהובים עלי הוא זה, אותו כתב ג'ונסון על המוות של אחיו הצעיר, ולמרות הסיבה העצובה, הוא אחד השירים היותר אופטימיים והפחות ציניים באלבום. 

1994 - שמעו את שירי

אני בתל אביב, סטודנטנית לספרות אנגלית. כבר עזבתי את החוגים האחרים ואני מתמקדת רק בזה, במדיניות של: נרשמת לשמונה קורסים בתחילת השנה, ואחרי שבועיים, כשאני יודעת אילו מרצים משעממים אותי ואילו מעניינים – נשארת רק איפה שמעניין. בגלל זה לקח לי כמעט 8 שנים לסיים תואר ראשון. אבל היה לי מעניין, קראתי כמעט את כל הספרים שהייתי אמורה לקרוא וגם את כל המאמרים. אולי חוץ מאחד.

שיעור בענווה למדתי אצל ד"ר בוב גריפין, כשהעזתי להביע דעתי בדיון בכיתה על מאמר שלא קראתי. כן, היתה לי חוצפה. פתחתי את דברי ואמרתי: "אמנם לא קראתי את המאמר אבל…" וזכיתי למטח צעקות מטורף ששתל אותי בכסא ונחקק בזכרוני. כל כך הערכתי את ד"ר גריפין (היום הוא כבר פרופסור אני חושבת) שלמרות המבוכה הבנתי שהוא צודק לגמרי, ויש מצב ששם, לראשונה, למדתי לסתום קצת את הפה.
אני לא זוכרת מה המאמר שדנו בו בשיעור, אבל אני זוכרת שהוא דיבר על דולורס אוריורדאן, הסולנית של הקרנבריז, ומאד  התפעלתי מזה שהוא מכיר אותה.

בשנה הזו, ואולי שנה שנתיים קודם, נסעתי לאירלנד בהחלטה של רגע. צפיתי בסרט המקסים Hear My Song, על בעלים של מועדון שיוצא לאירלנד לחפש זמר פולק אירי שנעלם (כמדומני מצא שם מקלט מס), וברגע שראיתי את צוקי מוהר, קניתי כרטיס והודעתי שאני טסה. שמעתי על אירלנד שהיא מקום חברותי מאוד ולכן בטוח מאוד לתיירות שמטיילות לבד, וכבחורה בת 23 זה גם לא ממש הדאיג אותי.  
טיילתי שם שניה אחרי סוף עונת התיירות, כך שבכלל הייתי לבד, רכבתי על האופניים שלי כשבווקמן שלי מוזיקה אירית,  (נדמה לי שאלו היו Altan, אבל לא הצלחתי לשחזר את הקטע). התקררתי ושתיתי לא מעט וויסקי עם דבש בפאבים איריים אמיתיים, כאלו עם להקות מקומיות של גיטרה כינור וזמר. ראיתי את האוקיינוס מצוקי מוהר ואיי אראן, תפסתי טרמפ של שמונה שעות עם זוג מקסים שהזמין אותי לקפה ועוגה במלון מפואר בקילקני, ובאופן כללי גיליתי שאני בנאדם חברותי גם מחוץ לארץ. מאז יש לי פינה חמה בלב למבטא אירי ולמוזיקה אירית.

 

1995 - קונצרט רוק בעולם החופשי

אני עדיין גרה בתל אביב ולומדת אנגלית, תוך שאני מגישה קצת יותר תכניות בטלוזיה. הצטרפתי לצוות החדשות של מהדורת "יום אחד", של ערוץ התקשורת "גוונים" (זוכרים? היה תבל ומת"ב וערוצי זהב), והגשתי בין פעמיים לשלוש מהדורה מראשון לציון, שסיקרה את האזור בו אני גרה היום. למעשה, שם שמעתי לראשונה על כרמי יוסף (ודווקא לא אהבתי את מה ששמעתי).

בשנים מאז ההיכרות שלנו ב 75, שרלוט ואני נשארנו בקשר. סביב כיתה ה' התחלנו להתכתב (בהתחלה בעיפרון ורק אחרי כמה שנים בעט!) ונפגשנו לראשונה בתחילת שנות התשעים, כשטסתי לאנגליה. בשנת 95 הצטרפתי לשרלוט לפסטיבל רדינג: שתינו עבדנו שם בדוכן שמכר בירה וההכנסות שלו הוקדשו NAC –  שתמך בזכות של נשים לבחור בהפלות.

מעולם לא מזגתי בירה, ובטח לא באנגלית, ועוד יותר לא לקהל פסטיבלים שיכור, בלי לדעת כמה עודף אני צריכה לתת להם. אבל וואלה – הסתדרתי. היינו שם שלושה ימים באוהלים ובוץ, שמענו וראינו הופעות מטורפות. תראו כאן את תכנית הפסטיבל.
חוץ מביורק שראיתי מהצד תוך כדי מזיגת בירה, ההופעה שנחרתה בזכרוני הכי חזק היתה של ניל יאנג, שהיה אז צעיר בן 50 (היום בן 77) שנתן את הופעת הסיום המטורפת מול כמעט 90 אלף איש. מאז לא חוויתי לראות הופעה עם קהל עצום כזה, סולו גיטרה פסיכי של 15 דקות והתרוממות רוח אמיתית כשהוא שר ואנחנו צרחנו איתו " Keep on Rocking in the Free World".

כמה חודשים אחרי הפסטיבל חגגתי יום הולדת 25 בדירה שלי בבן יהודה. הזמנתי כהרגלי המון חברות וחברים וכמה אקסים, ורובם אמרו שיגיעו אחרי ההפגנה בכיכר מלכי ישראל, לחגוג את הסכמי אוסלו ההיסטוריים. ישבנו בסלון בהתרוממות רוח מהאפשרות לסיום הכיבוש והסכסוך – הסכם שלום עם הפלסטינים, כשקיבלנו טלפון מחבר שעבד בחדשות ערוץ 2 שאמור היה להיות בדרך. "תדליקו טלויזיה, היו יריות בכיכר. אני חוזר למערכת".
הדלקנו. לא היה כלום חוץ מקרוקודייל דנדי. אחרי כמה דקות החיים שלנו השתנו ויום ההולדת שלי הפך לתאריך בהיסטוריה הישראלית והעולמית. החברות הבאות שדפקו בדלת לא הבינו מדוע פתחתי להן בדמעות. את יום ההולדת סיימנו בהליכה לכיכר שבקרוב תחליף את שמה. בשנים הקרובות ארבעה בנובמבר כבר לא יהיה תאריך שמח בשבילי, והאפשרות לסיום הכיבוש רק תלך ותתרחק, תלך ותסתבך.

1996 - דיכאון אמנותי

 מוזר שעד עכשיו קולנוע לא הגיע לפוסט הזה. בשנות העשרים שלי קולנוע היה חלק גדול מחיי. מהתיכון, אז החבורה שלנו פקדה בקביעות את קולנוע פריז ואת הסינמטק, ובהמשך שנות העשרים שלי והלאה – אולמות הקולנוע של תל אביב ליוו רגעים משמעותיים בחיי (הלוואי שיכולתי לכתוב פוסט מקביל עם סרטים לכל שנה, אבל יש גבול לזכרון שלי). מדייט ראשון בגיל 19 עם אח של חברה (אם אני זוכרת נכון זה היה "חלומות" של אקירה קורסאווה, כנראה הבחירה הגרועה ביותר לדייט אבר), ועד בדיקת הריון בשירותים של קולנוע גת (בערך בעוד עשור). בשנות התיכון האחרונות הייתי הולכת לקולנוע לפעמים 3 פעמים בשבוע, צופה בכל סרט מסחרי טוב שיצא וגם בסרטי אינדי מגוונים.
ז'אנר נוסף שנעדר מהבלוג (לעת עתה) הוא "מיוזיקלס", מחזות זמר, המקום שבו המוסיקה פוגשת את הסרטים. למרות שלא יצא לי לראות הרבה בלייב – מילדות צפינו בקלאסיקות -צלילי המוסיקה, סיפור הפרברים, שיער (כתבתי על "פרנק מילס" בהקשר של אחי הגדול בשנת 86) ואולי הם הובילו בשנים האלו של חיי לאהבה לאופרה.  
האזנתי להמון פסקולים של סרטים, האהובים בהם שחרשתי היו כמובן "החברים של אלכס" (על שתי הורסיות שיצאו לפסקול, שם פיתחתי חיבה עמוקה לשירי סיקסטיז) והסרט 1969 שאולי לא היה כזה שווה, אבל היה לו אחלה פסקול.
קשה לי להאמין שהסרט "לשבור את הגלים" של לארס פון טרייר לא שרט את כל מי שראה אותו. עוצמת הרגשות שהוא הביע השתוותה לעוצמת הרגשות שהוא חולל. השיר שליווה את הסרט אמנם נכתב בשנת 1970 ואז יצא שוב בשנת 72 כשרוד סטיוארט הפך זמר מוכר יותר, אבל לחיים שלי הוא נכנס בשנת 96.

 

1997 - רילוקיישן וריסטארט

ייתכן שכרגיל, יהיו מי שיערערו על הזכרון שלי לתאריכים, אבל בשנת 97 הצטרפתי אל מי שהיה החבר שלי אז, ירון, ונסעתי לאוקספורד. ירון נסע ללמוד שם תואר שני ואני ארזתי כמה דברים והצטרפתי אליו אל העיר הבריטית היפה והגשומה.
בסופו של דבר, ולמרות הקלוז'ר הדרמטי בארץ, אלו היו רק חמישה חודשים שם, ואף החמישה הלא נכונים – הייתי שם מספטמבר עד ינואר בערך, בחודשים הכי קרים וגשומים.
אני זוכרת עד עכשיו את התדהמה של לפתוח את הוילון בוקר אחר בוקר ולראות – עננים. להמתין לפעמים אפילו שבועיים לשמש, ולגלות עד כמה אני פשוט חייבת אותה. הכרתי חברים חדשים (רובם ישראלים שגרו שם), קראתי לא מעט, וטסתי לארץ בכל חודש כדי להקליט כמה תכניות של השעשועון "תיק תק" אותו הנחיתי אז.
המפגשים החודשיים עם פקידי ההגירה הבריטיים הקשוחים גרמו לי לכמה התקפי לב, והתכנית לנסוע ולחזור לארץ כדי לא לאבד את ערוץ ההכנסה הזה לא היתה להיט. חזרתי לארץ אחרי הפרידה, אחרי שחילקתי את הבגדים והרהיטים לחברות, מכרתי את האוטו לאחרת, וזכיתי לפתוח בדף חלק לגמרי, וגם לחשוב מה אני רוצה לעשות עם חיי.
בהחלטה נבונה ביותר ויתרתי ממש ברגע האחרון על קניית דירה (אותה אני זוכרת עד עכשיו, ברחוב ויצמן בתל אביב), בגלל שני שיקולים: החלטתי שאני מעדיפה לקחת משכנתא עם בן זוג, והאמנתי שהנכון עוד יגיע, וידעתי שאני רוצה להשקיע את הכסף בלימודים. התחלתי לחשוב על עיצוב פנים.

לגבי השיר של השנה הזאת – גם כאן אני מבלפת, כי השיר הזה בכלל יצא בשנת 94, אבל אני זוכרת אותו בתור השיר האחרון ששידרתי לפני שחשבתי שאני עוזבת את הרדיו לתמיד. באופן אירוני, את השיר האחרון שבאמת שידרתי לפני שעזבתי את הרדיו לתמיד אני לא זוכרת, כי בכלל לא ידעתי שזה יהיה השידור האחרון שלי בגלי צהל. אבל זה יקרה בעוד קצת פחות מעשור.

 

1998 - חיים חדשים אחרי האהבה

חזרתי לארץ שבורת לב בשנה הזאת, והתחלתי מחדש. שיר השנה היה של שר – Do you believe in life after love והייתי שרה אותו בגרון ניחר בשידורי בגלגלצ. השתדלתי להאמין.

הריסטרארט הראשון שלי היה בעצם בשנה הזאת, בה חזרתי לגור בדירת מרתף קטנה ליד שדרות ח"ן, כשכל החפצים שלי מפוזרים בין חברותי. לוח חלק. יכולתי לבחור איפה אני מתחילה מחדש. החלום שלי מהתיכון להיות מעצבת גרפית נגנז כשעזבתי את בצלאל, סיימתי בעור שיני את התואר הראשון בספרות אנגלית (אחרי כמעט 7 שנים) והבנתי שמורה לאנגלית אני גם לא אהיה.

אני לא זוכרת איך, אבל שמעתי על סטודיו מיוחד ללימודי עיצוב פנים, סטודיו ברזין שוהם, בו לא רק לומדים אלא גם עושים סטאז' מעשי. את הכסף שכמעט הוצאתי על דירה השקעתי בלימודי עיצוב פנים של שנה וחצי.
בבית הורי גדלתי בחצי חדר קטנטן, אותו הצלחתי לשנות ולעצב בכל כמה חודשים מחדש – את המיטה הייתי מזיזה בכל פעם לקיר אחר, משנה את סדר הרהיטים, את התמונות, את האוספים על הקירות. כל דירה ששכרתי, בירושלים ובתל אביב (למעט המרתף הזה, שפשוט לא היה שווה את ההשקעה) עברה תחת ידי מתיחת פנים החל מצביעת חזיתות המטבח וכלה בהדבקות רצפות לינוליאום. עסקתי בלבנות לי בית חדש משלי מהרגע שעזבתי את בית הורי, שהתרוקן מוקדם מדי.

אז בחרתי להאמין שאני חזקה מספיק ונרשמתי לסטודיו. בדיעבד, אחת ההחלטות החכמות והאמיצות שלי.

1999 - יש עוד אלף כמוך

סוף האלף הולך ומתקרב. לקראת סוף שנות העשרים שלי, אני נזכרת בחיבור "עתידני" שכתבנו בכיתה ו', איך ואיפה נהיה בשנת אלפיים. דמיינתי את עצמי בדיוק כמו שלימדו אותי באייטיז: אישה עובדת, לובשת חליפות שני חלקים (עם חצאית עיפרון כמובן), מגדלת ילדים וגרה בשכנות לחברתי הטובה דאז, זיוית.
אני לא זוכרת באיזו עבודה עבדתי בחיבור הזה, אבל הדימוי של האישה הממהרת והעסוקה עם החליפה נחרט לי בראש. שנת אלפיים! גיל שלושים! כמה אהיה גדולה אז! לקראת גיל שלושים שלי אמנם לבשתי קצת חצאיות, אבל הייתי רחוקה מהחיבור הדמיוני הזה כמו שנת שמונים משנת אלפיים. הרגשתי באמת גדולה. בעיקר רווקה זקנה, אני חייבת להודות. ממרום גילי היום זה מצחיק אותי.

לא הייתי בזוגיות יציבה, בטח לא היו לי ילדים וגם לא עבודה משרדית שמצדיקה חליפות שני חלקים. המשכתי לחכות ולנסות, ולכן השיר הזה, כשיצא, הרגיש כאילו נכתב מתוך נשמתי. "Games changes and fears – when will they go from here, when will they stop?"

כמה אהבתי את הקול החם והצרוד של מייסי גריי, את הגרוב ואת הפתיחה של הכינורות. מאז שנותי על הכינור יש לי חולשה לעיבודים עם כינורות, מה נעשה. אז המשכתי להאמין ולנסות.

 

נב שנות אלפיים בלוג מוסיקלי רונית כפיר

2000-2009: שנות ה-30

בערך באמצע שנת אלפיים הבנתי שאם אני מחפשת זוגיות ברצינות – אני צריכה לעשות את זה ברצינות, ואם אני רוצה זוגיות שונה – החיפוש צריך להיות שונה (ממה שעשיתי עד היום). בעקבות חברה של חברה שמצאה זוגיות נכנסתי לקופידון, אז אפליקציית היכרות חדשנית בימיה הראשונים, ובימיו הראשונים של האינטרנט. לרוב הגדול של המשתמשים אפילו לא היו תמונות.

רונית קחי אותי לשנות ה-30

רוצה לקבל בכל יום רביעי תזכורת על שיר חדש למייל?

הפוסט נ.ב – 52 שנים, שבועות, שירים: שנות ה-20 (1990-1999) הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]> https://www.ronitkfir.com/%d7%a0-%d7%91-52-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94-20-1990-1999/feed/ 0 נ.ב – 52 שנים, שבועות, שירים: נעורים (1980-1989) https://www.ronitkfir.com/%d7%a0-%d7%91-52-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-1980-1989/ https://www.ronitkfir.com/%d7%a0-%d7%91-52-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-1980-1989/#respond Sun, 03 Sep 2023 19:02:11 +0000 https://www.ronitkfir.com/?p=24082 נ.ב הוא פרויקט צומח, בו אני משתפת בכל שבוע שיר שקשור לאותה השנה בחיי. 52 שירים על פני 52 שבועות ושנים. אלו לא בהכרח השירים שאני הכי אוהבת, אבל יחד הם מרכיבים את "פסקול חיי". כשאסיים, אהיה בת 53. האזנה נעימה! פרויקט נ.ב. הוא אלבום זכרונות מוסיקלי (תודה לרוני שרייבר, תלמידה ואחות וירטואלית, על ההברקה […]

הפוסט נ.ב – 52 שנים, שבועות, שירים: נעורים (1980-1989) הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]>

נ.ב הוא פרויקט צומח, בו אני משתפת בכל שבוע שיר שקשור לאותה השנה בחיי. 52 שירים על פני 52 שבועות ושנים. אלו לא בהכרח השירים שאני הכי אוהבת, אבל יחד הם מרכיבים את "פסקול חיי". כשאסיים, אהיה בת 53. האזנה נעימה!

פרויקט נ.ב. הוא אלבום זכרונות מוסיקלי (תודה לרוני שרייבר, תלמידה ואחות וירטואלית, על ההברקה בגימטריה). בכל שבוע אני "נזכרת בדבר", בוחרת שיר שמתאים לשנה בחיי וכותבת עליה, או על השיר. הפוסט הזה נולד עם הסיכומים לקראת יום הולדת 50, נגנז וחזר קצת לפני יום הולדתי ה – 52, כשהייתי בקורס ויפסנה. אז גם הבנתי ש-52 הוא מניין השבועות בשנה. כשאסיים – אהיה בת 53. זה קצת כמו להגיש לכם שיר ברדיו.

הרעיון התאים לשני צרכים שלי: של תיעוד (אני קוראת לזה הנצחה) ושל יצירה. אני אוהבת מסגרות, מסורות וגבולות, ותמיד רציתי לפבלש בה משהו קטן מדי שבוע. רציתי גם לספר קצת על חיי כדי "להשאיר משהו אחרי". אמא שלי נפטרה לפני גיל 53 והשנה הזו משמעותית לי מאוד. התיעוד הזה מאפשר לי לכתוב "אלבום תמונות מוסיקלי", שיהיה. עבודת המחקר הזאת, להיזכר בסיפורים ובשירים, תהיה מעניינת ומרגשת עבורי – אני מקווה שגם לך!

נ.ב:  אני מזמינה אותך להוסיף את ה-נ.ב שלך בתגובות לפוסט הזה.

נ.ב.ב. – אם הפורמט הזה עשה לך גם חשק – אני אשמח לראות אותו משוכפל בכל וריאציה! בקשתי היא להפנות לפוסט הזה עם לינק, וזהו. ברכתי שלוחה.

רוצה לקבל את השיר השבועי בכל יום רביעי למייל?

ואלה שנות:

נעורים. נ.ב אלבום מוסיקלי רונית כפיר

1980 - מתחילה להתבגר

שנות הילדות החד-ספרתית חלפו, ואני מתחילה את הטינז שלי, בעצם היום קוראים לזה "טווינז" – כולה בת 10. אני חוטאת הפעם באנכרוניזם – לא עם השיר (שיצא בשנת 1980) אלא עם הסיפור.
ובכלל – לפני הסיפור – שנות ההתבגרות הן השנים בהן אנחנו נחשפים למוסיקה. במקרה שלי לאמנות בכלל (עוד כמה שנים נגיע לתיכון) – ואין שום סיכוי שאצליח להכניס לפה את כל הרשימה של השירים שאהבתי או השפיעו עלי. ככל שאני כותבת את הפוסט הזה אני מצטערת שאני לא איזו מבינה גדולה במוזיקה כמו חלק מהחברים שמקיפים אותי. ואז אני מזכירה לעצמי שהשירים הם רק פורמט.
לפעמים אני בוחרת לפי שיר מסוים ולפעמים לפי סיפור. הפעם שניים: אחד מביך ואחד מפחיד.

כמו שקראת קודם – בכיתה ג' עברתי לנגן על כינור.
הייתי צועדת עם הכינור בקופסא השחורה הקשיחה שלו במורד רחוב ז'בוטינסקי, חוצה את רחוב הכנסת ומגיעה עד תחתית הירידה בויצמן, ומשם ממשיכה לקונסרבטוריון ברחוב הל"ה.
למדתי סך הכל ארבע שנים, עד כיתה ו' (ולכן אני מקדימה את המאוחר) – בהתחלה עם שתי מורות – רודיקה וורה – ואז – עם פיטר. מורה. צעיר.
היו לו עיניים גדולות וגבות עבותות, וגם אם הוא לא היה ממש חתיך הוא היה גבר.
אני לא זוכרת אם ההורים שלי שאלו אותי אם יפריע לי ללמוד עם מורה גבר, אני מתארת לעצמי שכן, ואולי אני לא חשבתי על זה עד שזה קרה. שלא כמו בשיר (שנכתב על תלמידה מנקודת מבטו של המורה) לא הייתי מאוהבת בפיטר, אבל היה לי פשוט מביך ברמות ללמוד אצלו.
זה היה מפגש אינטימי מאוד, בגיל של התחלת ההתבגרות, וכשהוא התחיל להסביר לי על "ויברטו" (כשמרעידים את הצליל למטה ולמעלה (בצלילים ארוכים, עושים את זה עם רעידה של האצבעות – בטח ראיתם כנריות וכנרים עושים את זה) זה פשוט היה יותר מדי. 
אני חושבת שבין היתר, בגלל זה הפסקתי ללמוד כינור.
אל תעמוד כל כך קרוב אלי.

עוד סיבה שבגללה כנראה הפסקתי ללכת לבד ברחוב היא (צריך לשים טריגר?) תקיפה מינית שעברתי.
והסיפור אמנם "פעוט" ובספרים של תחילת המאה שעברה אפשר ודאי היו מי שכינו אותו "נשיקה גנובה", אבל כשסיפרתי על זה לאמא שלי אחרי שנים לא רבות, אמרתי לה: אנסו אותי.
שאלוהים יעזור לי מה אמא עושה כשהבת שלה אומרת לה את המילים האלו. אמא שלי בטח חטפה התקף לב. 
אבל היא היתה קולית לגמרי.

אחר צהריים אחד עברתי בדרכי לשיעור הכינור ובחצר של אחד הבניינים – בניין רכבת על עמודים ממש כמו שלנו – מישהו קרא לי: "הי, ילדה!".
זה היה ילד שמבוגר ממני בכמה שנים (בטח בן 13 או משהו כזה).
הוא רצה לדבר איתי שניה. שאל לאן אני הולכת וסיפרתי לו שאני הולכת לבקר את סבתא.
סתם, סיפרתי לו שאני בדרך לשיעור כינור. לא חשדתי אז בזאבים (למרות ההשכלה המוסיקלית והספרותית היחסית רחבה שלי באותן השנים, הייתי מאד תמימה).
באתי. הוא ביקש לראות מה יש לי בקופסא. אני זוכרת שלא ממש שמחתי לתת לו לגעת בכינור העדין, השביר והיקר שלי, אבל פתחתי את הקופסא והראיתי לו. הוא לקח אותה מהיד שלי.
אוז הוא ביקש ממני נשיקה.
לא רציתי. אמרתי לו שאני לא רוצה.
הוא אמר שיחזיר לי את הכינור רק אם אתן לו נשיקה. לא זוכרת כמה זמן עבר אבל התחלתי לבכות.
אני גם לא זוכרת אם נתתי לו נשיקה על הלחי או לא. מהמעט שזכור לי – לא.
אבל אני זוכרת את המצוקה כשהוא איים עלי שלא יחזיר לי את הכינור, ואת ההלם ששיחה עם ילד שנראתה נחמדה ולא מזיקה הפכה למשהו כוחני ומאיים.
ואני חושבת על "אחת מתוך אחת" – על טקס החניכה המסריח הזה, שאין נערה או אישה, פשוט אין, שלא קרה לה משהו דומה. כמובן שעוד היו מקרים חמורים מזה עם  גברים מתחככים באוטובוסים, חושפים אברי מין ברחוב. אבל את הראשון שלך את תמיד זוכרת. 🙁 
אני אפילו לא זוכרת אם המשכתי משם לשיעור או רצתי הביתה, אבל די מהר אחר כך הפסקתי ללמוד כינור.
אל תעמוד כל כך קרוב אלי.

1981 - שגעון שנות העשרה. אני בת 11

טוב, בעשור הזה יהיה לי מאוד קשה לבחור שירים. אלו השנים בהן הרדיו התחיל להיכנס לחיי (ולחיי כולנו אני מתארת לעצמי) – בעיקר האזנתי ל"חדש חדיש ומחודש" ברשת ג' – עם טוני פיין ו -שוש עטאאאארי! וכמו כל מתבגרת צעירה אהבתי את כל מה שרץ שם. נשבעת שאני לא טיפוס נוסטלגי (ואם כבר מסיבות עשור אז רק התשעים) אבל תראו את 25 הראשונים במצעד הפזמונים של שנת שמונים ואחת. מה זו הרשימה הזאת?!?!

המצעד הלועזי השנתי של רשת ג':

(ויקיפדיה) לא מפתיע שסטארז און 45 מקום ראשון. האמת? תראו בלינק המצעד של שנת שמונים היה טוב יותר. ומדהים שג'ון לנון עוד היה חי. הצלילים של סטיבי וונדר ודיאנה רוס משנת שמונים הם עדיין האהובים עלי למסיבות ריקודים (זה סבנטיז! לא באמת אייטיז!). 

בשנים האלו עדיין לא הסתובבתי עם ווקמן ואזניות לכל מקום, אבל האזנתי לרדיו, כתבתי מילים ובעיקר התחלתי לצייר על חולצות – את הצילומים שעל עטיפות התקליטים של מאדנס ציירתי לעצמי ולכמה חברות (גלית, יש מצב שעדיין יש לך את זה?!). להקת החנונים הבריטים, עם המילים החכמות והציניות התאימה בדיוק לד.נ.א המשפחתי שלי ואהבתי כל שיר שיצא להם.
ביליתי אחרי צהריים שלמים עם חברותי שירלי וגלית (איתן אני בקשר עד היום) שגרו ממש לידי, והיינו חורשות מגזיני פופ (No. 1, Bravo) קוראות וגוזרות כל פיסת מידע על הזמרים שהערצנו (זה טיפה לקראת גיל 12 אבל בגדול דוראן דוראן, ניק קרשו, פול יאנג, כל אלה).
הלהיט הענק ש מאדנס,  My Girl יצא כמה ימים לפני כריסמס 79, אבל היות שאני אוהבת מאוד גם את Our House  הפעם בחרתי בו.

1982 - תקליט ראשון - מתי כספי סוף היום

כבר כתבתי שי.ב.מ, שם עבד אבא שלי, ידעו להיות חברת הייטק הרבה לפני שהתרבות הזו הגיעה לארץ. אז החלק הכי כייפי עבורנו, מלבד לעלות ולרדת במעלית המטורפת (אז המהירה בארץ!) החלק הכי שווה היה המתנות לחנוכה.
אני לא בטוחה שאפילו הפנמנו שאלו מתנות שבמקום אחר בעולם חוגגים את חג המולד. כל שנה, קצת לפני חנוכה – ההתרגשות התחילה. כנראה שלא היינו בית שמרעיף מתנות, כי לא זכורות לי מתנות יום הולדת מיוחדות שקיבלתי (מלבד סט מניקור שווה במיוחד שדודה שלי קנתה לי לבת המצווה באותה השנה) אבל את המתנות של י.ב.מ לא רק שאני זוכרת – גם הבחירה שלהן היתה קרנבל.
כנראה שבשנים הראשונות קיבלנו מה שאבא שלנו בחר. אבל עם הזמן הם השתכללו לכדי קטלוג ממנו אפשר היה לבחור, ואפילו בשנה אחת יריד! כל המתנות – המוצרים הכי שווים מחו"ל, ובאותן שנים חוץ לארץ היה ממש מחוץ לארץ – אני אטוס לראשונה לבד בגיל 21 – עם שמות של מותגים שחשקנו בהם כל השנה. בין היתר הזמנתי לעצמי ראש בובה עם איפור ושיער ששיחקנו בו שעות, חבילת עפרונות צבעוניים פסיכית של פאבר קסטל, שנמצאת אצלי עד היום (ושימשה גם את הבן שלי בתלמה ילין!). אבל בשנת 1982 בחרתי דווקא במתנה פשוטה יותר: תלושים לרכישת תקליטים. אלו היו התקליטים הראשונים שלי.

ידעתי בדיוק מה אני רוצה לקנות: כמובן. סטארז און 45. אותו לקט של כל להיטי הפופ של התקופה (ראו 1981). אז קניתי אותו ונשאר לי עודף, וקניתי את האלבום של FAME והרגשתי קצת עדרית, אבל לא תאמינו! נשאר לי כסף לתקליט שלישי. נתקלתי בתקליט החדש של מתי כספי.
לקח לי זמן להחליט.אני זוכרת את הרגע הזה שהחלטתי שכן, אני קונה אותו כי אני ממש אוהבת את המוזיקה שלו. זוכרת כמה הרגשתי "בוגרת", מילה שנהננו לגלגל על הלשון בגיל בת המצווה (אחרי עשרות קריאות במדריך התקופתי מ-12 עד 16). לא עוד הערצה ילדותית או נערית מטופשת אלא טעם מוזיקלי של ממש. אגב, לפרופורציה: את הבת מצווה חגגו לי במקלט של בית הספר (היו שם חוגים וספורט וכאלו) במשחקים של דינמיקה קבוצתית שאמא שלי העבירה, והיה די מעפן. אין לי בוק, ברוך השם. למען הסר ספק – אני לא זוכרת אף חגיגת בת מצווה של אף אחת מחברותי (סליחה, תזכירו לי) – למזלם של הורי, המפעל שנקרא "בת מצווש" התחיל כמה עשורים מאוחר יותר.

לא היה לי פשוט לבחור שיר מהאלבום הנהדר הזה. זה היה בעיקר אלבום פרידה ולב שבור, וזה כנראה התאים לי למרות שלא ידעתי מה זה בכלל. השתגעתי על "עוד תראי את הדרך" הפותח והקצב שלו. התענגתי על הקוליות של "שיר" – קלאס באפס מאמץ. מתתי על המקצב של ימי בצורת, ואהבתי אפילו את "סוף היום" השקט והמלנכולי מאוד, השיר הכי עצוב שנכתב אי פעם על פרידה מכלב. אבל אני הכי סאקרית לתזמור והעיבוד (גם של כספי כמובן) של מי ששר:
"מי ששר, ואפילו אם יזייף,
אלוהים את ראשו לוטף,
ואז לרגע מי ששר – מאושר".

בתור אחת שאהבה מאד לשיר, ושרה המון עם האלבום הזה, המלודיה המחזמרית הזאת (בטח יש לזה שם מקצועי – ספרו לי) ממיסה אותי תמיד. בואו לשיר איתי. 

1983 - גבוהה והיפראקטיבית

יש לי אחלה סיפור לשנת 84 ובחרתי אליו כבר שיר, מה שמנטרל את השירים המעולים שיצאו בשנה הזו ולכן, למרות השירים המעולים שיצאו בשנת  83 (עשו לעצמכם טובה הקליקו על הלינק לרשימה של המצעדים), אני בוחרת השנה שיר מהשנה הבאה.

שמונים ושלוש היא השנה של Every breath you take, Billie Jean, Down Under, וגם של להיטי החתונות הנצחיות של האייטיז – Come on Eileen , והגדול מכולם Africa של טוטו כן כן. בארץ הלהיטים "בראש המצעד הלועזי היו פחות איכותיים, אבל עדיין אחד אחד. מדהים לראות איך באמת בגילאים האלו אנחנו זוכרים פשוט את כל להיטי הפופ שהושמעו ברדיו.
במצעד העברי אלו היו ירדנה נגד עופרה, בנזין מול תיסלם (לא סבלתי את ירדנה אבל לא הערצתי את עופרה, ואת בנזין ותיסלם אפשר היה לאהוב במקביל). כי אני הייתי יותר בקטע של… ניק קרשו.

בשנים האלו אני בעיקר זוכרת את עצמי לומדת מילים חדשות באנגלית. וככה עשינו את זה לפני שהיה אינטרנט: בחלק מהתקליטים המילים היו מודפסות מאחורה, או שהיה מצורף להם דף מילים. אבל לא בכולם! ואז הייתי שומעת את התקליט או הקסטה, עוצרת כל שניה, מנסה להבין מה המילה שהוא שר, רצה למילון ומחפשת. אני זוכרת שלמדתי מהשיר The Riddle את המילים "אבוקה" ו"רעלה" מהמשפט And his miud is a beacon in the veil of the night.  הייתי משוגעת על Wouldn't it be good ושקלתי לשים אותו כשיר השנה הזאת. בספר הזכרונות של סוף כיתה ח' כתבו לי כל החברות שלי בפינה המקופלת של "סוד כמוס" שאני אדע שהוא מטר שישים ואחת. או שתיים. בכל מקרה – לא מהגבוהים. את הסיפור על הגובה שלי אשמור לשנה הבאה, כי בכיתה ז' עדיין לא דפקתי את הקפיצה שלי, אבל היפראקטיבית לגמרי הייתי.

הייתי מפריעה בכיתה כל הזמן. מדברת בלי הפסקה ומבלה שעות במסדרון. אז המורה שלי להיסטוריה איבדה את זה יום אחד ונתנה לי עונש: לכתוב ולהציג עבודה על מצדה. מה שהיא לא ידעה זה שאמא שלי היתה מורה להיסטוריה. היו לנו בבית המון ספרים ואחד מהם של יגאל ידין על מצדה. לקחתי את הספר, למדתי והכנתי ודפקתי בכתה הרצאה על מצדה. שושנה זליבנסקי נשתלה במקום. עד אז היתה בטוחה שאני סתם איזו סתומה פטפטנית, והנה גילתה: הילדה אינטליגנטית! היא יודעת לדבר ויודעת על מה היא מדברת. כשהיינו מבקרות אותה, שנים אחרי סיום בית ספר, היתה מתפוצצת מצחוק כשהיא מספרת את הסיפור הזה. מתוך 12 שנות לימוד אני באמת זוכרת מעט מאוד, אבל את העבודה על מצדה זוכרת היטב.

לשנה הזו בחרתי את הקליפ פורץ הדרך (!) של תומס דולבי, שדי התאים לשנים האלו של חיי: היפראקטיבית.

1984 - תרגיל בהתעמלות (עם מטריה!)

מעולם לא הייתי טיפוס ספורטיבי. במשפחה שלנו העריכו וטיפחו ביצועים אינטלקטואלים – כך שגם אם היה לי פוטנציאל כזה – לא ידעתי עליו. בזכות רגלי הארוכות הייתי טובה בריצות למרחקים קצרים, אבל שיעורי ספורט מעולם לא היו משהו שציפיתי לו. וכן, בכיתה ח' גבהתי. עד כדי כך, שבחזרות למופע הסיום (בו חברתי שירלי ואני גילמנו מכונת כתיבה?!) אמרו לכל הגבוהים לעלות לשורה האחרונה בבמה.
ניגשתי לענת ישראל, חברה שהיתה בין הגבוהות בשכבה, הבטתי אליה מלמעלה ושאלתי: "את חושבת שאני צריכה לעלות?". עדיין לא הגעתי למטר שמונים שאני היום (לא נמדדתי עשר שנים אבל אני אוחזת בטייטל בהכחשה), אבל בהחלט הייתי כבר ראש מעל כולן. ובעיקר כולם.

אז איך בכל זאת קיבלתי 9 וחצי בהתעמלות בסיום כיתה ח'?
או! מתברר שעריכה מוזיקלית טובה יכולה לפתוח לבבות.
בסיום כיתה ח' הבנים עשו מבחן והבנות… תרגיל אמנותי בליווי מוזיקה. יכולנו לבחור שלל עזרים ואני בחרתי – מטריה. חיבתי למחזות זמר כנראה השפיעה (הייתכן שלא כתבתי על מחזות זמר עדיין?! זה יקרה בעתיד).
מילא האביזר שליווה את התרגיל שלי – בתור השיר בחרתי שיר שמאד אהבתי מהילדות שלי באנגליה – אחד שכיכב על הקסטות שהיו אצל ההורים שלי, הקלטה של תכנית שאהבו בביביסי – Tie a Yellow Ribbon.  בתור מי שלא יודעת עד היום לעשות גלגלון או אפילו גלגול פשוט, התאמנתי על צעדי ריקוד בסיסיים. לא היה בתרגיל הזה שום אלמנט נועז. בתור מי שגם לא למדה ריקוד מעולם –  התאמנתי המון.

הבאתי את הקסטה מהבית, הכנסתי אותה לטייפ ונעמדתי בעמידת המוצא: מחזיקה מטריה לפני על הרצפה. מישהו לחץ פליי ופניו של אבינועם אורו. שירלי סיפרה לי אחר כך שכל התרגיל חיוך ענק היה מרוח על פניו והוא תופף ברגליו. בין כל הפלאשדאנס והמייקל ג'קסון הוא כנראה הופתע לשמור את אחד השירים האהובים עליו. השיר, שיצא בשנת 1973, היה כנראה פופולרי גם בהקשר של מלחמת יום הכיפורים בה נלחם בחווה הסינית. קיבלתי על התרגיל עשר, ובספורט תשע וחצי. או על התרגיל תשע וחצי? מה זה משנה. הייתי בעננים.
כך יצא שהשיר הזה היה אהוב עלי פעמיים – פעם אחת בזכות הזכרונות מאנגליה, ופעם שניה בזכות הציון המעולה שקיבלתי בזכותו בחינוך גופני.
זה שירו של אסיר משוחרר, שמבקש מהאהובה שלו לתת לו סימן – אם היא אוהבת אותו שתקשור סרט צהוב סביב עץ האלון בשכונה. הסיפור מתקשר גם לחיילים שחזרו ממלחמת האזרחים.. בקיצור – תקשיבו למילים ותראו איך זה נגמר…

1985- מודעות פמיניסטית

כמו רבות מאיתנו, אני פמיניסטית בזכות אמא שלי. למדתי ממנה דברים בעיקר מהאופן בו חיה – החל מהבחירה שלה לעבוד ולא להישאר בבית, ודרך האופן בו הביעה את הדעות שלה ללא פחד. הרבה שירים שמעתי בגיל 15, אבל שיחה אחת זכורה לי עם אמא שלי, שהפכה אותי למאזינה ביקורתית יותר לשירים ולצופה ביקורתית יותר בכל התרבות שסביבי:

ישבנו ליד השולחן במטבח, שאמנם היה מעין חדר נפרד בבית אבל הרבה דברים קרו סביבו (כמו שכתבתי בפוסט על ארוחות משפחתיות), וברדיו נשמע השיר החדש של דפנה ארמוני "אלה". המילים (שכתב שלום חנוך) עצבנו את אמא שלי. "אלה אלה, שמישהו יגלה לה, זה לא כמו שזה נדמה לה, אלה המסכנה".

כנראה בעיקר ה"מסכנה" הדליק אותה, והיא פצחה בנאום על כמה אפשר להציג נערות בתור ילדות, ולמה הן תמיד המסכנות, ולמה היא מחכה למלך של השכונה (ולא הוא לה) ובגדול משהו כזה. מכל השירים הסקסיסטיים או השוביניסטים שהיו סביבנו (ועוד יבואו) זה באמת לא אחד הגרועים – מתאר נערה צעירה שמתאהבת בפעם הראשונה באיזה דוש וליבה עומד להישבר, אבל מהשיחה הזו והלאה כבר לא הקשבתי באותו האופן לשירים. שמתי לב תמיד מיהי הדמות הנשית בהם, איך מציגים את היחסים שלה עם גברים, מי כותב את השיר. 

אני זוכרת את השיחה הזו שלי עם אמא שלי בתור תחילת הפמיניזם המודע שלי.

1986 - ווקמן בתיכון

את השיר של השנה הזאת בוחר יובל, אחי הגדול.
אז לפני שנה, בשנת 1985 התקבלתי לתלמה ילין (מגמת אמנות פלסטית) וביליתי שם (די ביליתי, האמת!) עד 88.
כילדה מאד אהבתי לצייר ולעשות המון עבודות יד באינספור חוגים; היה לי ברור שאני מנסה להתקבל לתלמה ילין והגעתי לשם עם חברתי הטובה מהיסודי, זיוית.
עפתי שם. יותר מבכל תקופה בחיי (עד כה וכנראה עד בכלל) הייתי מוקפת באמנות: דרמה, קולנוע, אמנות פלסטית, ספרות, מוסיקה. גם חומר הלימודים, גם תחומי העניין של החברים שלי. היינו הולכים המון לסרטים בקולנוע פריז והסינמטק, קראתי המון ספרים באנגלית (בזכות האנגלית שלי הייתי במגמת אנגלית מוגברת, קראנו שם מכיתה ט' ספרים מסילבוס של אוניברסיטה ועשינו יחידה שישית של ספרות בכיתה יב').
מבחינת הכשרון שלי בציור הפכתי ללא ספק מראש לשועלים לזנב מאושר לאריות. מעולם לא שאפתי להיות אמנית, אבל ידעתי שאני רוצה להעביר את התיכון שלי בכיף, וכך לגמרי היה. מבחינה חברתית היו לי שם חברות טובות אבל כולם גרו רחוק (כשישנתי אצל חברתי נעמי בכפר סבא לא האמנתי כשקמנו בחושך כדי לתפוס אוטובוס לבית הספר), ולכן החבר'ה שלי נשארו אלו מהתיכון של שירלי וגלית – שמעון בן-צבי בגבעתיים (שבץ בשמו הפופולרי).
בתלמה למדתי לעבוד קשה – עוד ועוד ורסיות לאותו התרגיל, לקבל ולתת ביקורת, יכולת שרק שנים אחר כך הבנתי כמה היא נדרשת ונדירה, והסתובבתי בהפסקות כשבאזני מתנגנות קסטות אהובות שהקלטנו אחד לשני או מהרדיו, ופה ושם הייתי מקשיבה לרדיו – גלי צה"ל כמובן.
בין הקסטות ששמענו אז היו פיטר גבריאל וקייט בוש, "שיער" שכל כך אהבתי וכמובן – האלבום המעולה The Queen is Dead של הסמית'ס (מי ידע שיחלפו עוד 36 שנים עד שהיא תמות). זה בהחלט אחד השירים האהובים עלי בכל הזמנים, עם החליל והכינורות המופלאים, והמילים הרומנטיות-מורבידיות שלו. כמה מתאים לגיל שש עשרה.
בשנת 1966 עדיין לא נולדתי, ולכן לא בחרתי את השיר של שנת הלידה שלו, אבל בחרתי שיר של יום הלידה שלו! בשנות ההתבגרות שלי יובל, אחי הגדול, היה אחראי להרבה מהטעם המוזיקלי שלי, והוא בחר מעולה. 

השיר שבחרתי במקור לשנה הזאת הוא האהוב עלי מהמחזמר HAIR: פרנק מילס (כמובן בגרסת הסרט). הוא מקסים בתמימות שלו וקורע במילים. ולמה מקרה? כי הנערה בשיר פגשה את פרנק ב- 12 בספטמבר, יום ההולדת של אחי הגדול.
אז אני מקדישה לו בחזרה את השיר הזה ושולחת אתכם להאזין בלופ, תוך שירה רועמת:
And if a double-decker bus | Crashes into us | To die by your side | Is such a heavenly way to die

1987 - הרקוויאם של מוצארט - חיים חדשים מתחילים

אני לא טיפוס נוסטלגי במיוחר (אמירה שעשויה להיות מוטלת בספק נוכח הפרויקט הזה), אבל מפתיע אותי לגלות כיצד חלקים מהעבר נשמרים אצלנו בפילטר מחמיא לעומת איך שהם היו במציאות. אחד כזה הוא התחרותיות שהיתה מנוע חזק מאד בתלמה ילין, כפי שסיפרו חברי לכיתה בכמה מפגשים שקיימנו בשנים האחרונות, בעקבות טרגדיות שאירעו בבית הספר. אולי פחות הושפעתי מהתחרות כי מראש ידעתי שאני זנב לאריות, ולא ציפיתי להתעלות על הכשרונות שהקיפו אותי.

אבל חלק מתחושת האליטיזם ששרתה על תלמה ילין (וכנראה שורה שם עד היום) – הבחינות לגלי צה"ל נחשבו שם כמעט כטקס מעבר. חצי מהמחזור שלי הלך, ובינהם גם אני ואיריס, שהיתה חברתי הטובה בתיכון. למבחני הידע הכללי, שנערכו בבית החייל בתל אביב, הגיעו כאלף איש. לא ידעתי המון מהתשובות, במקום פרסטרויקה כתבתי "פרספקטיבה" ובקטע פסיכי שאלו מי כתב את הספר "שושן לבן, שושן אדום", כשערב קודם תפסתי חצי דקה בה דוד שיץ התארח בתכנית תרבות בערוץ אחד. בקיצור – חשבתי שזה פוקס, אבל עברתי את הבחינות וזומנתי לבחינות קול.
ידעתי שהיה לי קול רדיופוני. אני לא חושבת שעדיין יש לי את הקסטה הזאת (בשנות השמונים עוד לא קראו לזה קלטת), אבל על הדקות הפנויות שהיו בסוף הקסטה של "שיער" הוקלטה שיחה עם אורי, בה אנחנו מדברים על "איזה כיף יהיה להיות שדרנית בגלי צהל" ו"אתה חושב שיש לי קול רדיופוני?". הקטע ההיסטרי היה, שהשיחה הוקלטה בדיוק שנה לפני תאריך הגיוס שלי, ב 23.8.87. עברתי את בחינות הקול הראשונות שערך דן כנר, וזומנתי לבחינות באולפן אגרון בירושלים, שם שמעו אותי ארז טל ואולי לצידו אברי גלעד, לא בטוחה.

עוד מקרה שלא אשכח לעולם היה שאחרי הבחינה בה התרגשתי בטירוף, יצאתי בהתרוממות רוח וטסתי לתפוס אוטובוס הביתה, כשקלטתי ששכחתי את הסוודר שבאתי איתו (בגווני פסטל אייטיז שאתם לא מאמינים). בשניה בה התכופפתי לאסוף את הסוודר, שהיה זרוק על כורסה ליד דלת האולפן – זו נפתחה וארז טל, שיצא ממנה אמר לי: "רונית, נכון? טוב שאת כאן, בדיוק רצינו לשמוע אותך שוב".
מה הסיכוי.
וכך, ייתכן שבזכות פיזור הדעת שלי, התקבלתי לגלי צה"ל, מה שללא ספק שינה את חיי.
אל הקורס הקדם צבאי, שנמשך חודש, הגענו שלושים נערים ונערות בלבד, ואחריו נותרנו, ובכן, רק 15. אני לא חושבת שמעולם קפצתי כה גבוה וצרחתי כה חזק כשהתקשר ירון אשבל, כפרה על הראש שלו, ובישר לי שהתקבלתי. 

כמתנה לכבוד האירוע ההורים שלי קנו לי את הפרטיטורה של הרקוויאם של מוצרט, שמאד אהבתי. זו היתה הפרטיטורה הראשונה וכמעט האחרונה שלי, ונהגתי לשבת איתה שעות ולעקוב אחרי המלודיות של הכלים השונים, לשיר עם הזמרים ולהתענג על הגאוניות של מוצרט. קצת לפני השנה הזאת אמא שלי חלתה בסרטן והחלה טיפולים. יש לנו עוד כמה שנים לפני הרקוויאם הבא.

1988 - מתחילה את הבוקר בטוב!

כמובן שמהשנים האלו יש לי קצת יותר סיפורים. אבל אני נשארת נאמנה לפורמט ובוחרת אחד או שניים.
אז התקבלתי לגלי צה"ל (במחלקת קריינים יחד עם אמיר אשר ורון לווינטל) ובמשך 8 חודשים הייתי צמודה לקריינית בכירה ממני, רוני יובל. אחרי כמה חודשים זה התחיל לשעמם (היום התקופה הזו קצרה יותר) אבל אחרי 8 חודשים התחלתי להגיש מוסיקה בלילות. "בימים ההם" עדיין היינו מדברים עם ריש מתגלגלת. נשמעתי כרומניה מושבעת כשניסיתי לומר בשבת בחמש בבוקר – הזמן בו איש אינו מאזין לרדיו ולכן שם פותחים הקריינים הטריים את המקרופון לראשונה בלייב – "בוקR טוב, כאן Rונית כפיR". אין לכם מושג כמה קשה להגיד רייש מתגלגלת בתחילת ובסוף מילה. מצד שני, גם אמיר אשר נדפק מזה ;).
אחרי כמעט שנה קיבלתי תוכנית משלי –  "בוקר טוב צה"ל" בין חמש לשש בבוקר.
מצד אחד, הסיוטים שהיו לי שאני לא אתעורר (זה קרה בערך פעמיים) היו מעירים אותי באחת, שתיים ושלוש בלילה. הייתי חולמת שאני לא מתעוררת. הימים שלי התהפכו והייתי מתעוררת בזיעה קרה, שומעת את אמא שלי אומרת בטלפון "כן, היא כאן, אבל היא ישנה" ומזנקת מהמיטה, רק לגלות שהשעה אינה אחת בלילה, אלא אחת בצהריים.
אבל מצד שני קמתי כל בוקר ברבע לארבע, ההסעה היתה מגיעה לאסוף אותי (לפחות פעם בשבוע מהז'בוטינסקי הלא נכון בעיר אחרת בגוש דן), וכל כך אהבתי את התכנית הזאת – אולי מפני שהיתה הראשונה שלי, אבל גם בגלל השעה.
הייתי מגיעה לקומת היומן, פוגשת מילואימניקים מנומנמים שסיימו משמרת חדשות לילה (על המפגש עם אודי אשרי ז"ל סיפרתי בפודקסט של קורין קיציס), ומעירה את כולם עם האנרגיות שלי.
עד היום, מכל השעות ביממה בהן הגשתי (ואני חושבת שכיסיתי כל שעה ביום) – היה משהו כל כך מיוחד בשעה הזאת: לשדר למי שקם מוקדם – חקלאים, נהגים, חיילים בעיקר. האינטימיות שאני כל כך אוהבת ברדיו – כלי תקשורת המונים שמשדר תמיד אחד על אחד – הועצמה בשעות האלו. אני הייתי הקול הראשון שהמוני אנשים שמעו מיד כשהם קמו. הרגשתי את האחריות על העירנות והתפקוד שלהם בידיים שלי. שיש לי את כל הקשב שלהם – כי בשעות האלו לא היה להם שום דבר אחר לעשות חוץ מלהקשיב לרדיו תוך עבודה מונוטונית זו או אחרת. האוירה שיצרתי הכתיבה להם את האנרגיה של שארית היום; היו לנו חיילים קבועים שהיו מתקשרים ומוסרים דרישות שלום (ד"ש לנחל אדורה!) וכל כך אהבתי לא רק את הפינה האינטימית שלי, אלא גם את היותה קבועה.

בעוד חברי למחלקה פירפרו בין משמרות בשעות שונות ביום, ולא היה להם יום או לילה – אני זכיתי מהר מאד, תחת אלכס אנסקי, אז ראש מחלקת קריינים, לעבוד חמישה ימים בשבוע במשמרת קבועה. את אחרי הצהריים שלי השקעתי בלימוד צרפתית במכון הצרפתי (אנחנו קצת גולשים לגיל 19 פה) – חלום שתמיד היה לי.

אמנם השיר הזה של הסטונז יצא בשנת 81, אבל היו בקרים חסרי פחד שפתחנו איתו בחמש בבוקר.
מיד אחרי מנגינת החליל האיטית של "פרקי אבות" ואחרי מארש צהל הקלאסי, הייתי שמה את המחט על התקליט (אז עדיין שידרנו מתקליטים – תוך כמה שנים הדיסקים ייכנסו לחיינו!) – וידענו שזה הולך להיות יום מוצלח.

1989 - הקלטת הלוהטת

האמת? נראה שמרוב התלהבות קצת בלבלתי את השנים. ל"בטצ" ("בוקר טוב צהל". ל"בוקר טוב ישראל" ו"ערב טוב ישראל" קוראים בהתאמה בטי ועטי) הגעתי קרוב יותר לגיל 19, ואת החודשים הראשונים שלי בגלי צהל בגיל 18 העברתי בהרכבת אוספי שירים על קלטות, שהועתקו בין חברותי ומשפחתי. בכל מקרה השנתיים האלו מחוברות ביחד, ולכן נוותר על הדיוק ההיסטורי.

למרות שמאז ועד היום הטעם שלי מאד מיינסטרימי (לא ברור אם גלגלצ יצר את זה או שהגעתי בדיוק ככה) – הנגישות בתקליטיה לאלפי תקליטים ריגשה אותי והסתובבתי שם, אוספת שירים שאני אוהבת בימים שאי אפשר היה לסמן עליהם לייק בספוטיפיי. הייתי אשכרה מעבירה אותם מתקליט לקסטה באיזה אולפן בשעות המתות שהיו לי במשמרות. מלבד עותק אחד לאח שלי, אני יודעת שחברתי רותי לקחה עותק לבסיס בגלילות, ומשם הוא נפוץ לעוד כמה אנשים...
 לקלטת האמורה היה צד אחד קצבי וצד שקט. אני לא בטוחה מה פתח אותה, אבל בריאן פרי היה אחד השירים הראשונים. מאד אהבתי את השירים של רוקסי מיוזיק, את הרומנטיות והסטייל שלהם.

משנת 89 הפכתי גם אני עבד לאהבה: בגיל 18, אחרי שנים של התעלמות של בנים ממני, התחילו איתי שני בחורים שונים ביותר באותו היום. את החבר הרציני הראשון שלי פגשתי בגלי צהל בגיל 19, ונפרדנו אחרי כמה חודשים – דפוס שימשיך, בואו נאמר, במשך שנות העשרים שלי…
אחי הקטן ניסה לשחזר את הקלטת בפלייליסט הזה בספוטיפיי. ממש לא הכל שם – אם יש בקהל מי שזוכר מה עוד היה שם – אני מחכה לשמוע!

שנות ה 90 פרויקט נ.ב רונית כפיר

1990-199: שנות ה-20

אז התחלנו את שנות העשרים שלי.
אם אסכם אותן? שנים קשות עם המון תנודות. ואולי אלו שנות העשרים אצל כולם? מצד אחד נסקתי בקריירה ובלימודים, הייתי מוקפת חברים, הרווחתי מעולה, למדתי המון ומצד שני מותה של אמא שלי (בשנת 91, היכונו לשבוע הבא?) ריסק אותי והשאיר אותי מדוכאת מאד למשך הרבה שנים, היו לי הרבה בני זוג ולא מצאתי אהבה יציבה בחיים שלי. לא מעט פסיכולוגים ליוו אותי בשנים האלו, ורק לקראת גיל שלושים נרגעתי קצת והתחלתי קצת יותר לאהוב את עצמי.

רונית קחי אותי לשנות ה-20

רוצה לקבל בכל יום רביעי תזכורת על שיר חדש למייל?

הפוסט נ.ב – 52 שנים, שבועות, שירים: נעורים (1980-1989) הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]> https://www.ronitkfir.com/%d7%a0-%d7%91-52-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-1980-1989/feed/ 0 נ.ב – 52 שנים, שבועות, שירים: ילדות (1970-1979) https://www.ronitkfir.com/%d7%a0-%d7%91-52-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa-1970-1979/ https://www.ronitkfir.com/%d7%a0-%d7%91-52-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa-1970-1979/#respond Sun, 03 Sep 2023 18:41:02 +0000 https://www.ronitkfir.com/?p=24053 נ.ב הוא פרויקט צומח, בו אני משתפת בכל שבוע שיר שקשור לאותה השנה בחיי. 52 שירים על פני 52 שבועות ושנים. אלו לא בהכרח השירים שאני הכי אוהבת, אבל יחד הם מרכיבים את "פסקול חיי". כשאסיים, אהיה בת 53. האזנה נעימה! פרויקט נ.ב. הוא אלבום זכרונות מוסיקלי (תודה לרוני שרייבר, תלמידה ואחות וירטואלית, על ההברקה […]

הפוסט נ.ב – 52 שנים, שבועות, שירים: ילדות (1970-1979) הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]>

נ.ב הוא פרויקט צומח, בו אני משתפת בכל שבוע שיר שקשור לאותה השנה בחיי. 52 שירים על פני 52 שבועות ושנים. אלו לא בהכרח השירים שאני הכי אוהבת, אבל יחד הם מרכיבים את "פסקול חיי". כשאסיים, אהיה בת 53. האזנה נעימה!

פרויקט נ.ב. הוא אלבום זכרונות מוסיקלי (תודה לרוני שרייבר, תלמידה ואחות וירטואלית, על ההברקה בגימטריה). בכל שבוע אני "נזכרת בדבר", בוחרת שיר שמתאים לשנה בחיי וכותבת עליה, או על השיר. הפוסט הזה נולד עם הסיכומים לקראת יום הולדת 50, נגנז וחזר קצת לפני יום הולדתי ה – 52, כשהייתי בקורס ויפסנה. אז גם הבנתי ש-52 הוא מניין השבועות בשנה. כשאסיים – אהיה בת 53. זה קצת כמו להגיש לכם שיר ברדיו.

הרעיון התאים לשני צרכים שלי: של תיעוד (אני קוראת לזה הנצחה) ושל יצירה. אני אוהבת מסגרות, מסורות וגבולות, ותמיד רציתי לפבלש בה משהו קטן מדי שבוע. רציתי גם לספר קצת על חיי כדי "להשאיר משהו אחרי". אמא שלי נפטרה לפני גיל 53 והשנה הזו משמעותית לי מאוד. התיעוד הזה מאפשר לי לכתוב "אלבום תמונות מוסיקלי", שיהיה. עבודת המחקר הזאת, להיזכר בסיפורים ובשירים, תהיה מעניינת ומרגשת עבורי – אני מקווה שגם לך!

נ.ב:  אני מזמינה אותך להוסיף את ה-נ.ב שלך בתגובות לפוסט הזה.

נ.ב.ב. – אם הפורמט הזה עשה לך גם חשק – אני אשמח לראות אותו משוכפל בכל וריאציה! בקשתי היא להפנות לפוסט הזה עם לינק, וזהו. ברכתי שלוחה.

רוצה לקבל את השיר השבועי בכל יום רביעי למייל?

ואלה שנות:
נ.ב רונית כפיר 52 שירים

4.11.1970 - נולדתי! בשנה הבאה

נולדתי ב 4.11 בבית חולים ביפו, בת לזיוה ולישראל כפיר. היא אז מורה בתיכון קלעי בגבעתיים (היסטוריה ותנ"ך), ילידת קריית-חיים והוא איש מחשבים (IBM), ירושלמי במקור. אחות קטנה ליובל, בן ארבע. את השם הוא בחר לי – על שם ילדה שאהב בגן. כשאתם פוגשים רונית, סביר שהיא נולדה בשנות הששים או השבעים. 

כשאני נתקעת עם החלטה אני מקבלת החלטה מהירה ואינטואיטיבית ולרוב מגלה בדיעבד שבחרתי נכון.
בחרתי לפתוח עם "בשנה הבאה". זה גם מתאים כשיר פתיחה לפרויקט הזה, שייקח שנה, וגם מתאים לזכרון הכללי שלי את שנות השבעים: בילדותי אילנית היתה אחת הזמרות האהובות עלי, אידאל של יופי עם בלונד חלק ואלגנט. המילים של אהוד מנור והלחן והעיבוד של נורית הירש הם שיא של אופטימיות או תמימות שמתקשרת לי לשנות ילדותי. מתברר שבמקור מנור כתב שיר געגועים לאחיו, ולא התכוון ללחן קצבי או שמח שכזה (נורית הירש מספרת על זה כאן). כשאני חושבת על זה, זה באמת לא מי יודע כמה אופטימי: אם אני אומרת, מבטיחה או מקווה שבשנה הבאה יהיה טוב, מה זה אומר על ההווה שלי? אבל עזבו אסקפיזם – תקשיבו לעיבוד החצוצרות האירוויזיוני הזה ושירו בקול גדול, עם פלשבקים של סבנטיז: 

1971 - נולד לי אח קטן. אני סנדוויץ'

בשנת 71, שנה וחודשיים אחרי שנולדתי, נולד שי, אחי הקטן, ואני הפכתי לילדת סנדוויץ'. 

לא היה לי קל להיות בת בין שני בנים, שהיו בילדותם מחוברים מאד. שי ויובל גרו בחדר משותף ואני בחדר משלי, ושם הם פיתחו שפה משותפת ונכסי צאן ברזל של תרבות וספרות משותפת. הייתי ילדת סנדויץ' ביי דה בוק: חשה מקופחת, כעוסה ומותירה על ידיהם של אחי סימני ציפורניים אכזריים. אולי בגלל זה יש לי שני ילדים ולא שלושה – כשאנחנו מנסים לא "לחזור על הטעויות של ההורים שלנו" – לא רציתי שעינב תהיה ילדת סנדוויץ'. 

שעות רבות שי ואני העברנו בשיגועים – לעבוד על אנשים בטלפון, תחביב נכחד של שנות השבעים (החל מהקלאסיקה "תבדקו אם יש לכם מים בברז.. מה חשבתם שיצא משם, קולה?" ועד להתקשר למשפחת סופרמן ולשאול אם ספיידרמן בבית. כן, הקדמנו את בארט סימפסון), להכין "משקאות פלאים" ולאתגר אחת את השני לשתות אותם ולעשות דברים דביליים (תחרויות גרעפצים שמהר מאד הבנתי שאין לי בהן סיכוי) אבל לא ממש מסוכנים. כשהוא גדל הוא שכלל את היכולת הזאת (נגיע לזה בהמשך).

את השיר הזה הוא בחר, ועד היום מצחיק אותי, בעיקר בשל האפקטים הקוליים המוגזמים, והמבטא הבריטי המשובח. התיאורים בשיר לא רחוקים מהדברים ששי עשה. My Brother של טרי סקוט.

נ.ב – בגלל שיובל כבר נולד כשנולדתי, הוא יבחר שיר בשנות ההתבגרות שלי, בהן השפיע (כמו אח גדול מוצלח!) על הטעם המוסיקלי שלי.

1972 - שברון לב של ילדות - ומי לא בא? מיכאל

אולי כמוך, גם האחים שלי ואני גדלנו על שירי ילדים של משוררים ומשוררות, רובם פולנים או רוסים עם שמות גלותיים משהו – ע. הלל (מה עושים העצים? צומחים), קדיה מולודובסקי (פתחו את השער), אנדה עמיר פינקרפלד (כוכבים בדלי) פניה ברגשטיין (רצתי רצתי ונפלתי) וכמובן מרים ילן-שטקליס.
מעניין אם גם היום, כשנדמה שאנחנו מגוננים יותר ויותר על ילדינו, מה שהם זוכרים הם דווקא הרגעים בהם מישהו שיתף איתם רגש קשה, לא נעים אבל אמיתי, כמו שהוא. אחד משוברי הלב הגדולים בעברית הוא השיר "מיכאל". השיר הזה גרם לי לבכות מאז שהייתי קטנה ועד היום. הוא לא ממותק, לא מרופד, כמו ילדים – שרוצים בכל מאודם, בלי לשחק "הארד טו גט" ומרגישים רגשות גדולים וחזקים. 

כל כך קל להזדהות עם הציפיה הזו של "חיכיתי חיכיתי בכיתי בכיתי" (ששקולות לפעמיים שהוא הבטיח!), להכנות שהיא עושה, ואין נחמה. אין מבוגר שמבטיח שהכל יהיה בסדר. רק ילדה קטנה/אכזבה גדולה ושברון לב. מחר אלך בבוקר אל הגן ואשב ואבכה לי כל הזמן.
בגן פילו, אליו הלכו הילדים שלנו, ילדים לקחו על עצמם אחריות גדולה ורצינית מגיל צעיר מאוד. אני זוכרת כמה הקפדתי עם הילדים שלי על קיום ההבטחות שלהם לפגישות אחר הצהריים עם חברות וחברים מהגן. לא לקבוע בקלות ראש ובטח שלא להבריז. הם הבינו את זה לגמרי גם לפני גיל שלוש (עכשיו שאני כותבת את זה, אני לא בטוחה שהם מכירים את השיר הזה בכלל!). בשנות העשרים שלי פיתחתי חולשה קשה לשם מיכאל, שהיה שמו של החבר הראשון שלי ושל עוד אחד אחריו. לכו תדעו.

מאחורי השיר הזה יש סיפור מעניין על סכסוך שהתגלע בין מרים ילן-שטקליס, שכתבה את המילים הנהדרות, לבין נעמי שמר, שהרשתה לעצמה לשנות כמה מהן בשביל הלחן. כדאי לקרוא על זה כאן.

1973 - הולכת למכולת וקונה שם (חצי לחם שחור)

מגיל שלוש כבר יש זכרונות. לא הרבה אבל כשיש מלחמה, יגידו לנו ילדינו, אלו דברים שזוכרים.

אני זוכרת ממלחמת יום כיפור את אורית, הבת של השכנה ממול שגדולה ממני בכמה שנים, אוספת אותי עם שמיכת הפוך שלי מהקומה השלישית של הדירה שלנו בז'בוטינסקי (סטיי טיונד, עוד כמה שנים נעבור לקומה הראשונה באותו הבניין!) ורצה איתי למקלט. זהו. לימים בגלי צהל הכרתי לא מעט ילדים שהאבאים שלהם נהרגו באותה המלחמה.

ובשנת 73 יצא אחד האלבומים המשמעותיים בארץ והאהובים אצלנו בבית. הבלוג הזה לא יהיה סיקור מוסיקלי או תרבותי ולכן תוסיפו מה שתרצו על סיפורי פוגי. אני זוכרת את עטיפת התקליט (שעיצב איתמר נוימן, שהיה עם חברי כוורת בצבא) שהיתה הזויה כמעט כמו התוכן שלו. כוורת ונגזרותיה לעתיד היו אהובות על כל בני הבית, ואפשר לומר שבערבוב הגשש החוור ואפרים קישון יש לנו 75% לפחות מההומור המשפחתי.

דוד שלי, אחיו הצעיר של אבא שלי, נפצע קשה בסואץ, ואחרי שהחלים כונה במשך שנים לסירוגין לצד "הדוד היפה" גם "הדוד הצולע". כשההורים שלי ביקרו אותו בבית החולים הושמע ברדיו שיר חדש (שאולי יהיה בבלוג של אבא שלי), והם היו מספרים לנו שוב ושוב איך התפרקו למשמע המילים: "עוד יש מפרש לבן באופק, מול ענן שחור כבד. כל שנבקש לו יהי". ובכן, באמת לו יהי כי יא אללה כמה מלחמות וכמה פצועים והרוגים עוד היו לנו מאז. 

למכולת לא הייתי הולכת בגיל שלוש, אבל בגיל מעט מבוגר יותר הלכנו אחי ואני למכולת בבוקר, קצת לפני הישיבה המשותפת לארוחת הבוקר המשפחתית (עליה כתבתי פוסט שאני מאד אוהבת) וקונים חצי לחם שחור.  זו היתה המכולת של משה אשכנזי, בה עבדו שלושה מארבעת הבנים שלו: ג'קי, פוני ומוטי. את החלק הזה זכר דווקא שי, אחי הקטן (אולי כי חזר לגור שם בבגרותו ואולי כי יש לו זכרון טוב לשמות).
מעניין מה היה אותו "לחם שחור" מלבד לא להיות "לחם לבן". מעניין כמה ילדים עדיין רצים למכולת בבוקר, אם יש בכלל מכולת ולא רק פיצוציות ורשתות. מה שבטוח, השיר נשאר, קולט גלי צהל וקולט עליה מרוסיה.

1974 - קצת פופ לא יזיק

להקת 'אבבא' היא חלק בלתי נפרד מפסקול הילדות של ילידי שנות השבעים. וגם שלי.
הפריצה הגדולה של הרביעיה היתה באירוויזיון של שנת '74, ובשנים האלו כולנו היינו עדיין צופים בתחרות הזאת, בערוץ היחיד שהיה בטלויזיה.

ההורים שלנו מיעטו להאזין למוסיקת פופ. הפסקול שזכור לי מילדות בבית כלל בעיקר מוסיקה קלאסית ולא מעט רדיו: אבא שלי מתגלח לצלילי הרדיו, עושה התעמלות בוקר בסלון עם מוסיקה איטית וקריינית סבלנית ברדיו, ובשבתות הגשש החוור, שרוב השאלות בבית היו נענות בציטוטים שלהם, שייקה אופיר ורבקה מיכאלי. בשידה השחורה בסלון היתה מגירה רחבה מלאה במאות קסטות, ממוספרות ומקוטלגות – רובן היו של מוסיקה קלאסית, חלקה עוד יופיע בשנים הבאות של הבלוג הזה. אבל פופ? רק בודדות. היתה לנו קופסה כזו של כרטיסיות לבנות (האינדקס הזה היה רווח בעיקר כשזה הגיע למתכונים! גם אצלך?) וכך היינו מחפשים תוכן. ועדיין, אולי בגלל שזה יותר קליט ואולי בגלל שמחת החיים, השירים שזכורים לי משנות הילדות המוקדמת שלי הם שירי פופ.

 שתי להקות שחלחלו לחיים שלנו, כנראה גם מהרדיו – אבבא ובוני M.  אמנם בוני אם הוקמה רק בשנת 75, אבל היות שאני לא בטוחה שהשירים שלה ייכנסו לפוסט הזה (קרו דברים חשובים יותר בשנת 75!) אני נותנת להם עכשיו את הכבוד.

אחרי האזנה מחודשת למילים של השיר הזה אני מבינה שוב עד כמה גדלנו כולנו על יחסי כוחות בין נשים לגברים שמכוננים את "תרבות האונס". אולי זו שוב פרשנות מרחיקת לכת, אבל מה שמתואר פה היא מערכת יחסים שמקבילה לתבוסת נפוליאון בקרב ווטרלו (1815) – האישה ש"נכנעת" לחיזוריו כי מבינה שאין לה מה להתנגד, כולל השורה "ניסיתי להתגונן אבל היית חזק יותר". ווה ווה ווה, ווטרלו.
בשנת 74 אבבא זכו באירוויזיון עם ווטרלו, ולמרות הפרשנות המאוחרת שלי למילים, יש לשיר הזה אחלה וייב.

 

1975 - בלונדון טלויזיה מצויינת

שנת 75 היתה שנה משמעותית מאד בחיים שלי ושל יתר המשפחה.
אבא שלי עבד ב IBM, שהיתה חברת הייטק עוד הרבה לפני שידעו שהיא כזאת (כשנגיע לשנות השמונים עוד תשמעו על חויית ילדי עובדי IBM) והוא נשלח לאנגליה כדי ללמד את הבריטים משהו במחשבים. אז זה עדיין לא נקרא "רילוקיישן"; זה היה פשוט "לגור שנה באנגליה".  בהחלטה משנת חיים, אבא שלי בחר לא להשתקע ליד היהודים והישראלים בצפון לונדון, ומצא בית בפרבר קטן ועלום ממערב לעיר, לא רחוק מוינדזור והית'רו, בשם אשפורד (מאז למדנו לומר לכל בריטי: לא אשפורד, קנט. אשפורד, מידלסקס).

בעוד ששנות ילדותי המוקדמות מעורפלות למדי, מהשנה הזו אני זוכרת המון דברים: את אחי הקטן ואותי רצים במטוס ושואלים את אמא שלי איך אומרים באנגלית ילד, ילדה, כלב. איך הגענו בלי לדעת מילה באנגלית וחזרנו בלי לזכור עברית, ולא ברור מאיפה אבל נדבק לי מבטא קוקני: גם ההורים שלי לא הבינו אותי כשבכיתי באנגלית. זוכרת את הבית המתפרק שההורים שלי שכרו – עם מדרגות תלולות וחצר אחורית וקדמית, את המשחקים ואת סדרות הטלויזיה שאהבנו. למדתי שם במעין כיתת טרום-א', גן חובה בו גם לומדים קרוא וכתוב בסיסי, מה שעזר לי מאד עם האנגלית. לא זכורות לי כלל חוויות של בדידות או זרות, רק הרפתקאה אחת גדולה.

באשפורד גרה רק עוד משפחה יהודית אחת. המשפחות הפכו חברות טובות, והבת שלהם, שרלוט, הפכה לחברה הכי טובה שלי עד היום. בשנות השמונים התכתבנו במרץ (היש מי שנולדה בשנות השבעים ולא היתה לה "חברת-עט" למכתבים?), המשפחה שלה היתה באה לביקורים בארץ ומתארחת אצלינו, ובשנות העשרים שלה היא עלתה לארץ. לפני כמה שנים, לכבוד יום הולדתו ה-80 של אבא שלי, נסענו כולנו ללונדון, ביקרנו באשפורד ואף שחזרנו צילום ילדות בחצר שלפני הבית שלנו.

בעקבות השנה הזאת, מלבד ההיכרות עם שרלוט ואנגלופיליה כללית (אליה תתוסף פרנקופיליה בגיל 19, עוד נגיע לשם) פיתחתי חיבה עזה לשעועית לבנה ברוטב עגבניות, חולשה למבטאים בריטיים ולבית המלוכה (עוקבת אחרי כולם באינסטה! למעט מגן והארי). האנגלית נשארה איתי כשפת אם; בתיכון עשיתי 6 יחידות בגרות, 5+ יחידה שישית של ספרות אנגלית, ומשם המשכתי לתואר ראשון בספרות אנגלית באוניברסיטה, למרות שמעולם לא הייתי תולעת ספרים, בשום שפה.

לא סתם אמר חנוך לוין ש"בלונדון טלויזיה מצוינת": בשנה הזו גם הכרנו המון תכניות טלויזיה, שהפסקולים שלהן חזרו איתנו לארץ. היו לנו קלטות של סיפורי אגדה שהיינו שומעים לפני השינה, תקליטים של התכניות Play Away,  שהיתה סוג של "קרוסלה", וכמובן The Magic Roundabout, שהיתה קרוסלה באמת (לימים שמענו טענות שכל דמות שם מבוססת על סוג אחר של סמים. בכל זאת, סבנטיז).

אבל יותר מכל אהבנו, האחים שלי ואני, את הווׁמבלז מווימבלדון (The Wombles). היה לנו את כל המרצ' – אהילים לחדר, בובות, מחזיקי מפתחות. שיר הפתיחה הנהדר הוא ממתק סבנטיז אמיתי ומשמח (שר אותו בחור בשם מייק בט, שאני לא יודעת עליו כלום).
וקצת טריוויה בחסות אחי הגדול, יובל: הקריין בתכנית היה אחד השחקנים הבריטים האיקוניים (במיוחד בתכניות ילדים ונוער) ברנארד קריבינס, שנפטר השנה. הוא היה זה ששר את השיר "Right Said Fred" שנתן את שמו ללהקה באותו השם. הוא גם הופיע ב-Doctor Who כוילפרד מוט, סבא של דונה. סביר שמעולם לא שמעת על הוומבלז, אבל אני מזמינה אותך ללחוץ PLAY וליהנות מכל רגע:,

1976- אפריקה!

בשנת 76 חזרנו לארץ ועברנו דירה: לצד השני של הבניין, שתי קומות מתחת, לדירה מעט יותר גדולה שם גרתי עד בגרותי, והתחלתי ללכת לבית הספר היסודי א.ד. גורדון, שבקצה הרחוב שלנו. ירידה תלולה שהפכה עליה תלולה בדרך חזרה הביתה. אני תוהה כמה ילדים צועדים את העליה הזאת היום בלי שהורים מקפיצים אותם את הדרך "הקשה". אנחנו עשינו אותה לאט לאט, לעתים בייאוש, עם עצירות ולפעמים הרמות ידיים לטרמפים. לא זוכרת שמעולם מישהו עצר לנו.
פחות נהגו לאבחן בשנות השבעים, ולכן לא זכיתי לטייטל ADHD אלא פשוט "פטפטנית".
גם לגבי זה אני תוהה: האם העובדה שלא אובחנתי כהפרעת קשב עזרה או חיבלה לי בשנות הלימודים. העברתי ימים ארוכים מחוץ לכיתה כי הייתי מדברת כל הזמן (נו, מה חדש), אבל אני לא ממש זוכרת שהיה לי משעמם. היו לי חברות, היינו כותבות פתקים וסיפורים וחבורות, הלכתי להמון חוגים ובטוח היה לי משעמם, אבל אולי פחות ציפינו אז מבית הספר להיות מעניין? יחסית לילדים רבים זכיתי במורות ומורים לא רעים במהלך 12 שנות הלימוד בחיי. כמובן שלא כולם, אבל אחוז לא מבוטל מהם. על חלק מהם אני אסירת תודה (ואולי אכתוב עליהם מאוחר יותר).
מה שכן, ובזה אני בטוחה שאני לא לבד, אסיפות ההורים היו טקס ידוע מראש ובלתי נגמר של: "מה נעשה איתה שהיא מדברת כל כך הרבה" וכמובן אי אפשר בלי שורת המחץ "יש לה כל כך הרבה פוטנציאל". הייתי בסופו של דבר תלמידה טובה, הציונים שלי תמיד היו מצוינים, אבל אני לא זוכרת שום דבר ממה שלמדתי בבית הספר. מלבד כמה סיפורים שלמדתי בעל-פה בערבית, וכמה שירים וסיפורים מהתיכון – אני פשוט לא זוכרת שום דבר ממה שלמדתי בבית הספר כל השנים.

ובחזרה לשנות 76: השיר הזה בטח ידבר אל ילדי שנות השבעים שבכם: איך שאני שומעת את המילים האלו זה מחזיר אותי לילדות ומשמח כל כך. "אבל אבוקרלה, הא-פה-ננה!".
הלהיטים של אפריק סימון הושמעו אצלינו בבית, אין לי מושג כמה, אבל מתקשרים לי לשנים האלו. בבית של דודה דליה, אחות של אמא שלי, בנדוד שלי, דוד, אהב לרקוד את איפי טומבי או את "ראמאיה", להיט נוסף של אפריק סימון.

1977 - ממאזינה, ליוצרת

בזכות ההתחלה הזאת מוסיקה הפכה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי: כמו רבים מבני דורי, למדתי בכיתות א' ו ב' חלילית. מאז השנים האלו, מוסיקה הפכה לעוד שפה שאני יכולה גם לדבר וגם לכתוב בה. אני אסירת תודה על הלימוד הזה וכל כך צר לי שהשפה הזאת לא נלמדת בכל בית ספר בכל כיתה א'. כשאני מדברת היום בהרצאות שלי על אינטונציה, ומסבירה את ה"ניגון" השונה של משפטים בעלי משמעות שונה אני תמיד שואלת מי מהקהל מנגן על כלי מוסיקלי או קורא תווים. וכן, לצערי מחודש לחודש פחות ופחות ידיים מורמות. זה מפתיע ומעציב כמה מעט אנשים מכירים את השפה הזאת, הבינלאומית. 

המינואט בסול מאז'ור של באך הוא תחנת חובה בלימודי מוסיקה. ניגנתי אותו בליווי פסנתר באחד הקונצרטים הראשונים שלי (עוד מיומנות חשובה להקנות לילדים: היכולת לעמוד על במה ולהופיע מול קהל!).
בכיתה ג' עברתי לנגן בכינור; בגלל שהיו לי אצבעות ארוכות אמרו לי שאהיה כנרית טובה ויאללה, ההחלטה התקבלה. לא זכור לי שהתנגדתי (למרות שיש לשער שבני הבית והשכנים סבלו לא מעט). במקביל לשיעורים שהייתי לומדת פעמיים בשבוע בקונסרבטוריון ברחוב הל"ה, הייתי גם הולכת לשיעורי תיאוריה ושיעורי האזנה. כמה אהבתי אותם, כשמם הם היו: בשיעורי תיאוריה למדנו מה זה קרשנדו ודימינואנדו, מה זה טרצה וקווינטה, הרמוניה ומלודיה ובהאזנה האזנו ליצירות מוסיקליות ומצאנו בהן את כל האלמנטים האלו. נהניתי מכל רגע, העמקתי את הלימוד וההיכרות עם השפה הזאת, וחזרתי אליה בהמשך חיי עם כלים ותפקידים שונים. בשלבים אחרים בחיים שלי העמקתי עוד קצת בלימוד הזה ולמדתי לנגן על כלים חדשים – מעולם לא לעומקים שהייתי רוצה או יכולה, אבל תמיד שאבתי הנאה מנגינה, ואני מקווה שגם בעתיד.
אם נולדת בשנות השבעים ולמדת לנגן חלילית כבסיס ללימודי מוסיקה – אשמח לשמוע על זה בתגובות!

1978 - דור המסך

כל דיון על "דור המסכים" נענה אצלי בגלגול עיניים. כי אני הייתי דור המסך. זה שהיה רק ערוץ אחד לא הפריע לנו להיות שתולים שעות מול הטלויזיה. נכון, לנו לא היו טלפונים ניידים (למעשה, לא לכולם אפילו היה קו טלפון בבית! חברות שלי המתינו שנים לקו טלפון של בזק!) והיתה טלויזיה רק עם ערוץ אחד, אבל אלוהים ודליה מזור עדיי, כמה שעות ביליתי מול הערוץ הזה.

ברוב הימים (שלא היו לי בהם חוגים) הייתי מגיעה מבית ספר ופשוט חונה מול הטלויזיה מהצהריים עד הערב. זה התחיל עם "בית קטן בערבה", עם משפחת אינגלז המושלמת מידי וקורותיה (לגדול על זה ולצאת פמיניסטית זה וואחד חתרנות, תודו), המשיך עם סדרות הקיץ הממוחזרות ובתחילת שנות השמונים (אני מקדימה את המאוחר, יודעת) פרץ לחיינו ערוץ נוסף! המידל איסט טלוויז'ן, ערוץ נוצרי ששידר מקפריסין, ולצד תחרויות היאבקות WWF, שידר בעיקר תכניות דת והתעמלות ירודות. גם אליהן נצמדתי. לפי החישוב שלי הייתי לפעמים רואה בין שש לשמונה שעות טלויזיה ביום, ולשמחתי זה לא פגע בלימודים שלי. רואה ולא צופה – חלק מהזמן היה בהיה ותו לא. 
אבל הנה משהו טוב שיצא מזה: פרוקופייב.
לא באמת הצלחתי לשחזר באילו שנים הוקרנה הסדרה "נערי פלקסטון" (אני ממש אודה למידע בתגובות!). הסדרה עקבה אחרי שני נערים במשך 4 דורות בטירה רדופת רוחות (האמנם?) ביורקשייר. היתה שם תמונה כזו עם עיניים שזזות, זוכרים? לא זוכרת הרבה יותר מזה, מלבד הפתיח. זה כנראה היה בתחילת שנות השמונים.
הפתיח של "נערי פלקסטון" היה ונשאר אחד הקטעים האהובים עלי במוזיקה הקלאסית. הקטע הזה מתוך הסימפוניה הראשונה (הקלאסית) של פרוקופייב כל כך התאים לפתיח, שתמיד חשבתי שככה נשמעת רוח בדשא. השילוב היפהפה הזה בין כלי הנשיפה לכלי המיתר הוא אחד הקטעים האהובים עלי (הנה לינק בליווי פרטיטורה!). עם השנים האזנתי לה בביצועים שונים אבל דווקא הביצוע המהיר יחסית שפתח את הסדרה תמיד נשמע לי המדויק ביותר. כמובן ש"פטר והזאב" של פרוקופייב בגרסאות קריינות שונות, באנגלית ועברית, ליווה את ילדותנו שנים. אני מקווה שגם היום היצירה הזו פותחת את הדמיון של ילדים ושהסיפור מעביר בהם פחד, דאגה והקלה.

איזה שיר של סדרת טלויזיה ליווה את ילדותך?

1979 - בנות דודות שרות

לאמא שלי יש אחות קטנה, דודה דליה (יכולת לראות צילום שלהן יחד בפוסט שלי על הטבעת).
הן היו בהריון בערך באותו הזמן, וגדלנו שני זוגות של 3 בני-דודים, בן-בת-בן כמעט באותם הגילאים. את עמוס-מיכל-דוד פגשנו בכל יום שישי: היינו קופצים לארוחת ערב אצל הדודים שלי (כשאני חושבת על זה היום אני בקושי זוכרת אותם קופצים אלינו ותוהה איזה הסכם היה שם עם חוסר הסימטריה הזאת).
מלבד חופשות קיץ משותפות אצל סבא יצחק וסבתא רבקה (יש להגות במלעיל כמובן) בקרית חיים, הייתי מבלה שעות בחדר של בת-דודתי מיכל, והיינו משחקות ושרות ביחד. היא היתה הדבר הכי קרוב לאחות שהיה לי, ואני לה. שלאגר גדול של שנות השבעים והשמונים היו הספרים "אלף זמר ועוד זמר" ואנחנו היינו יושבות וחורשות את הספר עמוד אחר עמוד, שרות בשני קולות שירים שנכתבו שנים לפני שנולדנו. 

בין השירים ששרנו היו שירי ארץ ישראל (האשכנזית, לא ידענו את זה אז), שירי העמק והמון שירי גבעטרון שמבוססים תכלס על לחנים רוסיים כמו "העגורים", "ערב מול הגלעד", "אלעד ירד אל הירדן" ו"אור הירח על ההר". אפשר היה לחשוב שמדובר בשתי חלוצות מהעמק, אבל היינו שתי ילדות מגבעתיים, חננות גאות. באותן שנים גם למדנו חלק מהשירים האלו בשיעורי מוסיקה בבית הספר, שזה באמת מנהג שנראה פרה-היסטורי והיסטרי – להקדיש שעה בשבוע ללמוד שירים ולשיר אותם ביחד. את רוב מה שלמדנו בעל פה בבית הספר אני כמובן זוכרת עד היום. כולל קול ב'.

1000 [אלף] זמר ועוד זמר: שירים ששרים בצוותא / שירי חגים [סט בארבעה כרכים] / אליגון, תלמה ; פסחזון, רפי [ער`] - הגלריה לספרות - ספרים משומשים, נדירים ועתיקים" 

נעורים. נ.ב אלבום מוסיקלי רונית כפיר

1980-1989: נעורים

שנות הילדות החד-ספרתית חלפו, ואני מתחילה את הטינז שלי, בעצם היום קוראים לזה "טווינז" – כולה בת 10. אני חוטאת הפעם באנכרוניזם – לא עם השיר (שיצא בשנת 1980) אלא עם הסיפור.
ובכלל – לפני הסיפור – שנות ההתבגרות הן השנים בהן אנחנו נחשפים למוסיקה. במקרה שלי לאמנות בכלל (עוד כמה שנים נגיע לתיכון) – ואין שום סיכוי שאצליח להכניס לפה את כל הרשימה של השירים שאהבתי או השפיעו עלי. ככל שאני כותבת את הפוסט הזה אני מצטערת שאני לא איזו מבינה גדולה במוזיקה כמו חלק מהחברים שמקיפים אותי. ואז אני מזכירה לעצמי שהשירים הם רק פורמט.

רונית קחי אותי לנעורים

רוצה לקבל בכל יום רביעי תזכורת על שיר חדש למייל?

הפוסט נ.ב – 52 שנים, שבועות, שירים: ילדות (1970-1979) הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]> https://www.ronitkfir.com/%d7%a0-%d7%91-52-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa-1970-1979/feed/ 0 #רוניטיפ: לא לכתוב, לערוך https://www.ronitkfir.com/%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%98%d7%99%d7%a4-%d7%9c%d7%90-%d7%9c%d7%9b%d7%aa%d7%95%d7%91-%d7%9c%d7%a2%d7%a8%d7%95%d7%9a/ https://www.ronitkfir.com/%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%98%d7%99%d7%a4-%d7%9c%d7%90-%d7%9c%d7%9b%d7%aa%d7%95%d7%91-%d7%9c%d7%a2%d7%a8%d7%95%d7%9a/#respond Fri, 26 May 2023 10:14:47 +0000 https://www.ronitkfir.com/?p=23620 כתיבה טובה בעצם בנויה על עריכה טובה. הבנתי את זה תוך כדי שיחות על כתיבה. ההחלטה איך לפתח את הסיפור, מתי לפרט ומה להוריד היא שהופכת את הטקסט למוצלח, לא פחות מאשר הסיפור או הכתיבה עצמם. הידיעה הזו גם משחררת מהלחץ שבכתיבה ובעיקר מ: "אני לא יודעת איך להתחיל". במרבית המקרים, הטקסט הסופי לא נפתח […]

הפוסט #רוניטיפ: לא לכתוב, לערוך הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]> כתיבה טובה בעצם בנויה על עריכה טובה. הבנתי את זה תוך כדי שיחות על כתיבה. ההחלטה איך לפתח את הסיפור, מתי לפרט ומה להוריד היא שהופכת את הטקסט למוצלח, לא פחות מאשר הסיפור או הכתיבה עצמם. הידיעה הזו גם משחררת מהלחץ שבכתיבה ובעיקר מ: "אני לא יודעת איך להתחיל". במרבית המקרים, הטקסט הסופי לא נפתח בשורות הראשונות שכתבתי אלא במשהו שעלה תוך כדי שטף הכתיבה. בקריאה ראשונה, שהיא קריאה בעיניים של עורכת, אני תמיד מבינה שפסקה מסוימת (לרוב סיפור קטן וקונקרטי ולא רעיון גדול ומופשט) טובה יותר מהפתיחה המקורית.

נוסף על כך, אני חושבת שאני עורכת יותר טובה ממה שאני כותבת. ולכן אני לא נלחצת כשרונית, הכותבת הבינונית, מתחילה את עבודתה, כי אני יודעת שאני מגובה על ידי רונית ,העורכת הגאונית! אני שופכת את הטיוטה הראשונה שלי בלי לחשוב יותר מדי ובלי לעצור, ומיד אחר כך – משמיטה, מוסיפה ומסדרת. ממש כמו במגזין הזה, שלא היתה לו צורה או אפילו נושא עד שהתחלתי. עוד טיפים מעולים להרגלי כתיבה טובים אפשר לקרוא בפוסט "הרגלי כתיבה, לא שגרת כתיבה", שאני מאד אוהבת בבלוג שלי. את כל הרוניטיפים אפשר לקרוא כאן.

הפוסט #רוניטיפ: לא לכתוב, לערוך הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]> https://www.ronitkfir.com/%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%98%d7%99%d7%a4-%d7%9c%d7%90-%d7%9c%d7%9b%d7%aa%d7%95%d7%91-%d7%9c%d7%a2%d7%a8%d7%95%d7%9a/feed/ 0 #רוניטיפ- "אפס פסולת" בעסק https://www.ronitkfir.com/%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%98%d7%99%d7%a4-%d7%90%d7%a4%d7%a1-%d7%a4%d7%a1%d7%95%d7%9c%d7%aa-%d7%91%d7%a2%d7%a1%d7%a7/ https://www.ronitkfir.com/%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%98%d7%99%d7%a4-%d7%90%d7%a4%d7%a1-%d7%a4%d7%a1%d7%95%d7%9c%d7%aa-%d7%91%d7%a2%d7%a1%d7%a7/#respond Sat, 01 Apr 2023 05:44:45 +0000 https://www.ronitkfir.com/?p=23622 בטוח יש לך תוכן או מוצרים שאפשר להפיק מהם עוד תוכן. שימי לב מה אני עושה עם פרייסלס כבר הרבה זמן (רציתי לכתוב על זה פוסט בבלוג, יצא בינתיים רוניטיפ! אולי גם פוסט בעתיד).פרייסלס, כידוע, הוא זום חינמי בן שעה של שאלות ותשובות בנושאים מתחלפים.השידור עצמו הוא הזדמנות לפגוש אותי בלייב בחינם. כדי להירשם אליו […]

הפוסט #רוניטיפ- "אפס פסולת" בעסק הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]> בטוח יש לך תוכן או מוצרים שאפשר להפיק מהם עוד תוכן. שימי לב מה אני עושה עם פרייסלס כבר הרבה זמן (רציתי לכתוב על זה פוסט בבלוג, יצא בינתיים רוניטיפ! אולי גם פוסט בעתיד).
פרייסלס, כידוע, הוא זום חינמי בן שעה של שאלות ותשובות בנושאים מתחלפים.
השידור עצמו הוא הזדמנות לפגוש אותי בלייב בחינם. כדי להירשם אליו הקהל עונה לי על שאלות וכך אני מקבלת דאטה על הקהל שלי ולומדת ממנו. את המידע שאספתי אני מפרסמת כתוכן באינסטגרם (כי זה מעניין גם אחרות!). את השידור אני עורכת ומעלה ליוטיוב וכך אני מייצרת עוד תוכן קבוע שנותן מענה למי שרוצה ידע בחינם ממני, ומקבלת טרפיק לערוץ.

הפעם גם צילמתי את השידור בנייד שלי, וערכתי מזה כמה סרטונים שיהיו גם טיזרים ליוטיוב וגם תוכן לרילז. בסוף כל שידור אני מציעה 50% הנחה על השיעור מהקורס שמשיק לתוכן הפרייסלס (במקרה הזה שיעור 2). כמובן שאם מתחיל בקרוב קורס (כמו עכשיו) אני יכולה גם לנצל את הבמה לדבר עליו ולהזמין להירשם. כל הדברים האלו ממוצר אחד!

בכל עסק יש שירותים או תכנים שאפשר לעשות בהם שימוש חוזר, או לנצל אספקטים אחרים שלהם בדרכים שונות לקהל שונה או בזמינות שונה. שווה להפעיל את הראש ולחשוב איך לנצל עד תום את המשאבים שיש לך. – לתעד את עצמך עובדת, לצלם לקוחות, לשכפל המלצות. התרחשות מערוץ אחד יכולה להיות תוכן לערוץ אחר – לא כל דבר צריך להמציא מחדש, לפעמים מספיק לארוז אותו מחדש או להציג אותו בצורה שונה בפני קהל אחר.

הפוסט #רוניטיפ- "אפס פסולת" בעסק הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]> https://www.ronitkfir.com/%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%98%d7%99%d7%a4-%d7%90%d7%a4%d7%a1-%d7%a4%d7%a1%d7%95%d7%9c%d7%aa-%d7%91%d7%a2%d7%a1%d7%a7/feed/ 0 #רוניטיפ- "איך אני מעדכנת ב"עדינות? https://www.ronitkfir.com/%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%98%d7%99%d7%a4-%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%9e%d7%a2%d7%93%d7%9b%d7%a0%d7%aa-%d7%91%d7%a2%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%aa/ https://www.ronitkfir.com/%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%98%d7%99%d7%a4-%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%9e%d7%a2%d7%93%d7%9b%d7%a0%d7%aa-%d7%91%d7%a2%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%aa/#respond Tue, 14 Mar 2023 15:34:59 +0000 https://www.ronitkfir.com/?p=22902 השאלה הזו חוזרת בקהילה שלי בשלל הקשרים: "העבודה חרגה מהמסגרת שלה ויש שעות נוספות" "התמחור הראשוני שלי היה נמוך מדי ואני נאלצת להפסיק את העבודה" או לגבות עוד, ועד "החלטתי שאני לא מעוניינת לעבוד ביחד". אז – איך להודיע בלי שהצד השני ייפגע? פשוט מאוד: אי אפשר. המעבר מהתנהלות פאסיבית, מרצה, שמונעת מפחד ומ"לא נעים […]

הפוסט #רוניטיפ- "איך אני מעדכנת ב"עדינות? הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]> השאלה הזו חוזרת בקהילה שלי בשלל הקשרים: "העבודה חרגה מהמסגרת שלה ויש שעות נוספות" "התמחור הראשוני שלי היה נמוך מדי ואני נאלצת להפסיק את העבודה" או לגבות עוד, ועד "החלטתי שאני לא מעוניינת לעבוד ביחד".

אז – איך להודיע בלי שהצד השני ייפגע?

פשוט מאוד: אי אפשר. המעבר מהתנהלות פאסיבית, מרצה, שמונעת מפחד ומ"לא נעים לי: להתנהלות עסקית של #נעיםמאוד תמיד יהיה כרוך בשיחות או החלטות קשות. מסרים שהצד השני לא ישמח לשמוע, דחיה שלא ישמח לקבל, כלל שיהיה לו מעט פחות נוח ליישם. עסק שכל מה שמניע אותו הוא שהלקוח לא ייפגע, יתאכזב או ייעלב לעולם לא יצליח להיות עסק מקצועי ורווחי.

כן, אני עד כדי כך נחרצת. בעסק שלי אני קובעת את התעריפים, את שעות העבודה, את מיקום הפגישות ואת תכולת העבודה. לא הלקוח. אני מחליטה עם מי אני עובדת ועם מי לא, אני מחליטה מה משך הפגישה ולא הלקוח. אין דרך לנהל מערכת יחסים בין שני אנשים בה שני הצדדים תמיד מרוצים והציפיות שלהם תמיד מתואמות. אותו הדבר עם לקוחות.

ולכן אפשר לעדכן בצורה מנומסת ומכבדת, אבל אין באמת צורך ב"עדינות" כי גם זו לא תמנע את האכזבה או ההפתעה של הצד השני. מה שכן – ככל שהכללים והתנאים שלנו לעבודה יהיו לנו ברורים מראש – נוכל עם תחילת ההתקשרות עם הלקוח (או העול"ל) להציג אותם בפניו ולמנוע מצבים פחות נעימים בהמשך של "עדכונים" ואכזבות. בדיוק על זה אני מדברת בהרצאה שלי "איך להתחיל עם לקוח".

הפוסט #רוניטיפ- "איך אני מעדכנת ב"עדינות? הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]> https://www.ronitkfir.com/%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%98%d7%99%d7%a4-%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%9e%d7%a2%d7%93%d7%9b%d7%a0%d7%aa-%d7%91%d7%a2%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%aa/feed/ 0 #רוניטיפ- אין דבר כזה "נחמדה מדי" https://www.ronitkfir.com/%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%98%d7%99%d7%a4-%d7%90%d7%99%d7%9f-%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%9b%d7%96%d7%94-%d7%a0%d7%97%d7%9e%d7%93%d7%94-%d7%9e%d7%93%d7%99/ https://www.ronitkfir.com/%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%98%d7%99%d7%a4-%d7%90%d7%99%d7%9f-%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%9b%d7%96%d7%94-%d7%a0%d7%97%d7%9e%d7%93%d7%94-%d7%9e%d7%93%d7%99/#comments Tue, 14 Mar 2023 15:32:55 +0000 https://www.ronitkfir.com/?p=23128 בואו נקרא לילדה בשמה. כשאת אומרת שאת "נחמדה מדי", ודאי בהקשר עסקי, את תמיד אומרת משהו אחר. אולי את אומרת שאת נותנת יותר ממה שאמרת שתתני: מהזמן שלך, הידע שלך, העצות שלך, התובנות שלך. אולי את אומרת שאת לא עומדת על שלך מול הרצון של מישהו אחר, את מוותרת על משהו שחשוב לך בגלל משהו […]

הפוסט #רוניטיפ- אין דבר כזה "נחמדה מדי" הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]> בואו נקרא לילדה בשמה. כשאת אומרת שאת "נחמדה מדי", ודאי בהקשר עסקי, את תמיד אומרת משהו אחר.

אולי את אומרת שאת נותנת יותר ממה שאמרת שתתני: מהזמן שלך, הידע שלך, העצות שלך, התובנות שלך.

אולי את אומרת שאת לא עומדת על שלך מול הרצון של מישהו אחר, את מוותרת על משהו שחשוב לך בגלל משהו שחשוב למישהו שאינו את; את לא רוצה לאכזב מישהו אחר, למרות שלציפיות שלו אין קשר למציאות, או למה שהוסכם בינכם, וגם אם לא הוסכם – מה שסביר.

אבל כמו שאין יפה מידי או טעים מידי, עוד לא פגשתי מעולם אדם נחמד מדי.

כי משהו באיך שגידלו אותנו, או כל מה שראינו בסרטים ובפרסומות ובסדרות, אולי גרם לנו לתפוס נחמדות כויתור טוטאלי על רצון ואגו למען אחרים. או גבולות כמשהו אגרסיבי ולא נחמד. אבל אפשר! להיות גם נחמדה וגם לדעת לעמוד על שלך. אני, למשל, חושבת שאני כזאת. קודם כל בואו נסגור על זה שלהיות "נחמדה" זה די בעיני המתבונן, אבל ננסה להסכים שאדם נחמד הוא אדם קשוב, חיובי, גמיש, קליל. אפשר גם להגדיר אותו על פי מה שהוא לא: אלים, מלא בעצמו, עקשן שלא לצורך, לא מתחשב. וכמובן שהסוד טמון בהתחשבות: התחשבות אינה למחוק את הצרכים שלי כדי לאפשר לזולת לקבל את כל מה שהוא רוצה. בטח ובטח בעסקים. אני יכולה להיות גמישה ומתחשבת בתוך הגבולות שמתאימים לי (שעות עבודה, אופן העבודה, תעריפים ועוד). תהיו תמיד נחמדות. אין לזה כל קשר ללהיות חסרת גבולות.

הפוסט #רוניטיפ- אין דבר כזה "נחמדה מדי" הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]> https://www.ronitkfir.com/%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%98%d7%99%d7%a4-%d7%90%d7%99%d7%9f-%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%9b%d7%96%d7%94-%d7%a0%d7%97%d7%9e%d7%93%d7%94-%d7%9e%d7%93%d7%99/feed/ 2 מיקור חוץ לזמן הלחוץ? https://www.ronitkfir.com/%d7%9e%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8-%d7%97%d7%95%d7%a5-%d7%9c%d7%96%d7%9e%d7%9f-%d7%94%d7%9c%d7%97%d7%95%d7%a5/ https://www.ronitkfir.com/%d7%9e%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8-%d7%97%d7%95%d7%a5-%d7%9c%d7%96%d7%9e%d7%9f-%d7%94%d7%9c%d7%97%d7%95%d7%a5/#respond Tue, 24 Jan 2023 08:02:28 +0000 https://www.ronitkfir.com/?p=21158 הגיע הזמן, אחרי שעבדת כל השנה – גדלת! יש לך מספיק לידים ולקוחות אבל לא מספיק זמן לדברים אחרים, ואת רוצה לעשות אאוטסורסינג: לשלם לשרטטת שתעבוד על תכניות, למצוא מנהלת משרד, שתענה על טלפונים ותשלח חשבוניות או אולי מי שידאג לתוכן השיווקי שאת מזניחה.מה שחשוב לקחת בחשבון שגם אם העברת למישהי אחרת 40% מנפח העבודה […]

הפוסט מיקור חוץ לזמן הלחוץ? הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]> הגיע הזמן, אחרי שעבדת כל השנה – גדלת! יש לך מספיק לידים ולקוחות אבל לא מספיק זמן לדברים אחרים, ואת רוצה לעשות אאוטסורסינג: לשלם לשרטטת שתעבוד על תכניות, למצוא מנהלת משרד, שתענה על טלפונים ותשלח חשבוניות או אולי מי שידאג לתוכן השיווקי שאת מזניחה.
מה שחשוב לקחת בחשבון שגם אם העברת למישהי אחרת 40% מנפח העבודה שלך, זה עדיין לא משחרר לך את אותם 40%. כי עדיין צריך ללמד אותה ולנהל אותה (בהתחלה קצת יותר ואחר כך פחות, אבל עדיין). אם עד עכשיו עשית בעצמך שיחות מכירה, שיווק, כספים, תצטרכי זמן כדי לדבר איתה על העבודה, להסביר בדיוק מה את צריכה ולבדוק שהתוצאה עומדת בסטנדרט שלך.

להעסיק עובדים זה לא רק לגדול – זה גם להפוך להיות מנהלת. כדאי לחשב שני שליש מתוך הארבעים אחוז… (למדתי את האמת הפשוטה הזו מקורס מעולה של דוד ברקוביץ' על חיפוש עובדים). כך שלהעסיק עובדים יכול לשחרר זמן ולהגדיל רווחים, אבל לא לשכוח שזה גם לוקח זמן ועולה כסף.
איך לבחור עם מי לעבוד? לא קל. אני כאן להזכיר לך שהאנשים שעובדים בשבילך לעולם לא יהיו את. כמוך יש רק אחת!
אולי בהמשך יהיו על זה רוניטיפים נפרדים. 

הפוסט מיקור חוץ לזמן הלחוץ? הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]> https://www.ronitkfir.com/%d7%9e%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8-%d7%97%d7%95%d7%a5-%d7%9c%d7%96%d7%9e%d7%9f-%d7%94%d7%9c%d7%97%d7%95%d7%a5/feed/ 0 כללי הכניסה למתחם שלך https://www.ronitkfir.com/%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%9b%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%9d-%d7%a9%d7%9c%d7%9a/ https://www.ronitkfir.com/%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%9b%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%9d-%d7%a9%d7%9c%d7%9a/#respond Tue, 24 Jan 2023 07:58:16 +0000 https://www.ronitkfir.com/?p=22808 מי שנרשם לקורס ויפסנה לוקחת על עצמה התחייבויות רציניות. כולם יודעים שויפסנה זה שתיקה, אבל זה קורס מדיטציה בן 10 ימים שחלק מכלליו הוא שתיקה נאצלת. אבל יש עוד הרבה כללים שחיוניים לאפקטיביות של הלימוד והתהליך.ההתבוננות בתקשורת במקום בו כביכול אין תקשורת היתה מרתקת. המודטים לא מתקשרים בינם לבין עצמם – לא במילים וגם לא […]

הפוסט כללי הכניסה למתחם שלך הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]> מי שנרשם לקורס ויפסנה לוקחת על עצמה התחייבויות רציניות. כולם יודעים שויפסנה זה שתיקה, אבל זה קורס מדיטציה בן 10 ימים שחלק מכלליו הוא שתיקה נאצלת. אבל יש עוד הרבה כללים שחיוניים לאפקטיביות של הלימוד והתהליך.
ההתבוננות בתקשורת במקום בו כביכול אין תקשורת היתה מרתקת. המודטים לא מתקשרים בינם לבין עצמם – לא במילים וגם לא במחוות אחרות – מבטים או מגע, אבל המקום כל הזמן מתקשר איתך, ובצורה הברורה ביותר האפשרית.
עד כדי כך שאין לך שאלות בכלל, ולכן גם אין לך דאגות במישור הזה של – איפה עלי להיות עכשיו? מה עלי לעשות? מה מותר ומה אסור, ומדוע.

נוכחתי שוב עד כמה גבולות וכללים ברורים, שמתוקשרים בבהירות מאפשרים חופש.
דיברתי על זה בלייב "שוטפת פלוס אפס" אתמול באינסטגרם שלי.
בדיוק כך עלינו להתייחס ללקוחות בבואם בשערי העסק שלנו:
כשברור לנו מה יש לנו שהלקוח צריך – קל יותר לנסח את הכללים.
כשברור לנו מהם התנאים שיאפשרו לנו לבצע את העבודה בצורה המיטבית – קל יותר לנסח אותם.
ואז צריך לתקשר אותם – בקצרה, על דרך החיוב ולא השלילה, ולוודא שהלקוח מבין ומקבל, גם אם זה אומר לחזור על הכללים החשובים פעמיים שלוש וארבע, באופנים שונים.

לרוב בעלות העסקים שפגשתי הכללים ברורים מאוד. מה שמפריע, כרגיל, הוא הפחד של "מה יקרה" כשהלקוחות יפגשו את הכללים האלו. איך הם יגיבו.
הנה לינק לתקנון של הקורס במרכז דהאמה פאמודה. אני ממליצה לקרוא אותם ואז לצפות בלייב שלי.

הפוסט כללי הכניסה למתחם שלך הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]> https://www.ronitkfir.com/%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%9b%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%9d-%d7%a9%d7%9c%d7%9a/feed/ 0