מסכימה לגמרי גם עם העניין הזה. הורים מנסים להקל על הילד ובעצם מסרסים את עתידו

בהחלט משהו שניתן להבחין בו באינטראקציות בין הורים לילדים. הורים גם נוטים לדבר המון במקום הילדים שלהם – זה מחרפן אותי וכתבתי על זה בפוסט אחר שלי על הורות. את שואלת וההורה עונה (למרות שפנית לילד או לילדה שלהם). המאמר הזה מעולה לשינוי של שיחות גם עם מבוגרים – גם בתפקידי ניהול וגם בתקשורת עם לקוחות אני מוצאת שזה חשוב ומשנה תוצאות ויחסים. תודה שקראת והגבת!

תודה אילת. אני מכירה את עקרונות התקשורת המקרבת, והם אכן דומים מאד למה שכתוב במאמר. בדיוק זה לגבי ביקורת טובה – אין כזו. כל כך קשה להיגמל מהשפה הזו למי שגדל בתוכה, אבל זו עבודה משתלמת (ובלתי פוסקת) שמתקנת יחסים

גמילה מחיתולים זו דוגמא נהדרת!
בדיוק כאן התערבות יתר נשמעת לי כמו מתכון לתסביכים לילד. הרי חלק גדול מההיפרדות של הילד והלימוד שלו לשלוט בצרכיו יכול להיות מופעל "נגד" ההורים.
ילד לא צריך להיגמל מחיתולים כי ההורים שלו גאים בו, אלא כי זה מהלך טבעי של גדילה של פעוטות.
כפי שהמאמר מציע – אפשר קודם כל להמתין לתגובה של הילד או הילדה ולראות מה הם אומרים: "תראי אמא! עשיתי פיפי/קקי בסיר" ובמקום "כל הכבוד" אפשר פשוט להגיד – ראיתי! לא נשפך לך כלום! או "אני רואה שזה משמח אותך מאד". כלומר, אני לא מוצאת את הכללים של המאמר שונים במקרה של גמילה: לשקף לילד את התחושות שלו עצמו, להתייחס להישגים עצמם (איזה כיף כשאין חיתול רטוב, נוח לך להסתובב בתחתונים בלי חיתול? ועוד) או פשוט לא לומר דבר. הרי אין צורך להסביר לילד למה חייו נוחים יותר בלי חיתולים – בגיל הגמילה זה דחף טבעי.
אני זוכרת סיפורים של הורים שהתערבו מידי בשלבים האלו, וזה מה זה מסבך, אלוהים. הגמילה הופכת להיות משחק כוחות מול ההורים במקום שלב רגיל בהתפתחות.
ותודה שהחזרת אותי לשם, ותודה שאני כבר לא שם.. 😉

תודה אדווה. הטקסט הזה מרגש גם אותי מאד, ואני חוזרת אליו כל כמה שנים. הוא יצר שינוי משמעותי מאד בחיים שלי ואני מתרגשת לחלוק אותו עם אחרות ואחרים.