הרעיון של שימור אוצרות טבע כשמורות או פארקים הוא אמריקאי. על שמירת הטבע וניצולו, על אדנות וענווה, יזמות ואדריכלות נוף. פוסט שלישי בסדרה על הפארקים הלאומיים של ארצות הברית בעקבות הטיול המשפחתי שלי
מכל שלושים וחמשת הלילות של הנסיעה שלנו לטיול פרקים לאומיים במערב ארצות הברית, היו שני לילות פתוחים. באחד מהם, שנועד לרווח נסיעה ארוכה בין גרנד טיטון (אמצע ויאומינג) לזאיון (דרום יוטה) עצרנו במוטל בעיר בשם נפי (Nephi). זו היתה חוויה כל-אמריקאית. חדר ברשת מלונות זולה על אם הדרך, סניפים של מזון מהיר באותו מפרץ החניה – עצירת לילה לנו ולנהגי משאיות שמובילות הכל לכל מקום. זו היתה גם הפעם היחידה בה אכלנו בסניף של ברגר-קינג*. באחת-עשרה בלילה (*עוד על אמריקאים ובקר בהמשך הפוסט).
בכל מקרה, כשחזרנו למלון, התאווררתי בצפיה בטלוויזיה.
בצירוף מקרים נפלא בדיוק שודר בטלויזיה סרט תיעודי, שהתברר כפרק בסדרה דוקומנטרית בת שישה פרקים על הפארקים הלאומיים: "The National Parks – America's Best Idea". את הסדרה ביים קן ברנס עטור הפרסים (Ken Burns), שעכשיו זוכה לתהילה בעקבות הסדרה שלו על מלחמת ויאטנם.
הפרק ששודר התמקד בסטיבן מאת'ר, המנהל הראשון של רשות הפארקים. את השם הכרתי, כי הזמנתי לילה בחניון Mather בגרנד קניון, אליו היינו עתידים להגיע. ציטוטים של ג'ון מיור כבר קראתי בספרים שליוו את הנסיעה, והנה קיבלתי שיעור של שעה בהיסטוריה של המקומות האלו, ושל האנשים שהפכו אותם לנגישים עבורי.
רעיון מצוין בהחלט
בגלל שעשינו שיעורי בית, ידענו כבר שביוסמיטי נולד רעיון שמורות הטבע. בתור מי שאינה דווקא חובבת היסטוריה, מצאתי את ההיסטוריה של הפרקים מרתקת. בשנת 1864, חתם הנשיא לינקולן על הצעת החוק להקמת פארק מדינתי, state park. זו היתה הפעם הראשונה בה ממשל כלשהו בעולם הקצה קרקע לשימור ולשימוש הציבור.
שמונה שנים מאוחר יותר, בשנת 1872 הוכרז ילוסטון כפארק הלאומי הראשון בעולם.
שני רעיונות מרכזיים רגשו אותי בפרק בו צפינו:
- סטיבן מאת'ר היה מיליונר מתחום השיווק, שהפך למנהל של כל הפרקים הלאומיים באמריקה; הוא התלונן בפני ידיד ותיק, חבר קונגרס, על המצב המזעזע של השמירה על הטבע ועל ניהול לקוי של הפארקים, וזה הציע לו לעשות זאת בעצמו. בשנת 1915 החל גם פרויקט סלילת הכביש הארוך המחבר בין הפארקים הלאומיים. המאבק בין הרצון לשמור על הטבע ולהגן עליו לבין הרצון לחשוף את תושבי אמריקה בפני מה שהם רואים כ"נכס" שלהם מוכר לכל שומרי הטבע באשר הם. הוקם ארגון שהיה אחראי על סלילת הכביש הזה, שעבד עם משרד התחבורה ומשרד הפנים. מאת'ר דאג שצוות התכנון יכלול נציג של הפרקים הלאומיים, אדריכל נוף ומהנדס. הוא לא הותיר את העבודה למהנדסים, ווידא שהתוואי של הכביש יעבור במקומות שמאפשרים תצפיות מיטביות על הטבע מחד, ופגיעה מינימלית בטבע מאידך.
- עד לטיול הזה לא חשבתי על אדריכלי נוף בתור אלו שמביאים את האדם ואת הקידמה אל תוך הטבע. חשבתי עליהם בתור אלו שמייצרים נוף במקומות בהם יש בני אדם. בטיול נתקלנו בכמה שבילים ונקודות תצפית, שתוכננו על ידי אדריכלי נוף ונקראו על שמם.
אחת מהן היתה "נקודת אולמסטד", שנקראת על שם פרדריק לואו אולמסטד ובנו.
כל מי שביקר בניו יורק פסע לפחות פעם אחת ביצירה שלו, אבי אדריכלות הנוף האמריקאית: הוא האיש שתכנן את סנטרל פארק. לוחית ברונזה עם כיתוב עליה מספרת עליו ועל הקשר שלו בשימורו של פארק יוסמיטי והנגשתו לציבור.
להזכירכם, אנחנו מדברים על תקופה בה רק למעטים היו מכוניות פרטיות. בשנת 1920 יצאה קבוצה של 26 נהגים למסע בן 76 ימים בכל הפרקים הלאומיים שחוברו יחד ברשת הכבישים המהירים. הם היו קמפיין מצויין לדרך הזו. מאת'ר הוסיף להם את הסיסמא "See America First" ("סנוב, באילת כבר היית?") שנותרה מאז בשינוי זה או אחר סיסמת רשות הפארקים. את הצילום שלהם אתם רואים כאן.
שמורת כל אזרחיה
הרעיון השני של מאת'ר שהתרגשתי לשמוע עליו היה הנגשת הפרקים הלאומיים לכל אזרחי אמריקה.
עם העליה בכמות כלי הרכב באמריקה החלו גם בורגנים לרצות להגיע לפרקים. נפח התנועה עלה. בתחילה בכלל היו העשירים מגיעים על סוסים, ורק בלחץ של מועדון הרכב AAA הורשו בהדרגה, משנת 1915 אם איני טועה, כלי רכב להיכנס לפארקים. אבל עם הזמן יותר אנשים החלו להגיע וכמו ההמונים – לפגוע בטבע. ללכלך. נדמה לי שזה היה דיאלוג בין מאת'ר לעובד אחר, שטען שיש להגביל כניסת אנשים לפארק: "הם הורסים ומלכלים", הוא טען.
"אז אנחנו נאסוף אחריהם" ענה לו מאת'ר. "אני מאמין שעצם ההגעה למקומות האלו והחשיפה לטבע, הופכת את האנשים האלו לאזרחים טובים יותר. זו החובה שלנו".
ואכן, גם בסדרת הסרטים מודגש לא פעם הרעיון ששמירת נכסי הטבע הגדולים של אמריקה היא הדמוקרטיה בהתהוותה: הם שייכים לכל אזרחיה. מעבר לכך, וזאת הרגשנו גם אנחנו, החוויה של צפייה והליכה בנופים העוצמתיים האלו מייצרת קירבה מיידית בין בני האדם, ללא הבדל מין, גזע, דת, תרבות או מעמד כלכלי. כולנו הופכים להיות בני אדם מול מעשה בריאה גדול, שהיה שם הרבה לפנינו ויישאר הרבה אחרינו. ולא משנה מי ברא או איך.
הדיאלוג הזה ריגש אותי מאד. למרות שהאתגרים שעומדים בפני הרשויות לשמירת הטבע כאן שונים מאד, בעיקר בגלל גודלה הקטן, המתח הזה בין התועלת שבחשיפת הציבור לטבע לבין פגיעה בטבע כדי לחשוף אותו הוא סוגיה מעניינת. קשה לא להבחין בסתירות הרבות שיש למעמד המיוחד של הפרקים הלאומיים באמריקה, לעומת שאר השטחים במדינה.
שמירה קפדנית ואדוקה על הטבע מצד אחד לעומת ניצול חסר מצפון של הטבע מצד שני.
הפרקים המלאים של הסדרה לא ניתנים לצפיה, אבל ביוטיוב יש חלקים נרחבים מהם, ואני ממליצה לצפות בהם.
אדוני הארץ
בשבועיים הראשונים של הנסיעה שלנו ברחבי ארצות הברית נדהמנו מהשפע מחד ומהניצול האלים של משאבי הטבע מאידך. מצד אחד – נוסעים במרחבים אינסופיים. שמיים עצומים מעל, פרות רועות באחו וחוות פסטורליות פזורות בין השדות.
מצד שני – אין סנטימטר לא מנוצל של אדמה. מפעלים, משאיות, תחנות דלק, חנויות, שדות מרעה ושדות שמגדלים מספוא למרעה הזה: מיליוני בני אדם שצורכים בשר בכמויות מטורפות ומיליוני מיילים של אדמה משועבדת לתעשייה הזו.
גם מי שלא קרא (או שמע) את "שנת הבשרים שלי" לא יכול לבקר בארצות הברית בלי להבחין בכך: מדובר בצרכנית הבשר הגדולה בעולם (בממוצע 95.4 ק"ג לנפש בשנה), וביצרנית הבשר החזקה בעולם. בגידולי עופות וחזירים הם במקום השני אחרי סין. האנשים האלו אוכלים בשר לארוחת בוקר, צהריים וערב. למעשה, אחרי שראינו את כמות הזבל שהם אוכלים, ונחשפנו לכמות הסוכר והמלח בכל דבר, הפליאה שלי היתה מכמות הרזים שעוד פגשנו, ולא מכמות השמנים.
למרות שטיילתי עם שלושה צמחונים, זה אינו פוסט הטפה לצמחונות או טבעונות. ובכל זאת חשוב לי לפתוח צוהר לנזקים הסביבתיים של תעשיית הבשר, שמשום מה משמשים טיעון חלש, אם בכלל, נגדה. למעשה, המניע העיקרי לצמחונות צריך להיות דאגה לסביבה ולאיכות החיים שלנו, ולא לאיכות חייהם של בעלי החיים. רבים לא יודעים זאת (למישהו כנראה יש אינטרס שלא תדעו) אבל תעשיית הבשר והמזון מן החי בכלל אחראית לפליטת יותר גזי חממה מאשר כל אלו הפליטות מן התחבורה בעולם.
אם אתם נוסעים באופניים אבל אוכלים סטייקים – הנזק שאתם גורמים גדול מן התועלת שאתם מביאים. 20% מפליטת גזי החממה בעולם קשורים בתעשיית הבקר. התעשייה הזו אחראית לבירוא יערות (כדי לפנות מקום לשדות חקלאיים למזון לפרות), לניצול אדיר של מים (להשקיית אותם שדות והשקיית בעלי החיים), להכחדת מינים ושינוי המגוון הביולוגי, לזיהום מי התהום באנטיביוטיקות מטורפות שהחיות האלו מקבלות כדי לחיות בתנאים המחרידים בהם הן חיות, לזיהום המזון שלנו כמובן (כי אנחנו אוכלים אותן עם התרופות וההורמונים האלו) ואם כל זה לא מספיק: תעיפו מבט באמריקאים ובנתוני ההשמנה בעולם ובארץ: הם עצומים.
מעבר ליופי של הסרט הזה, מה שתפס אותי הוא העניין שיש לאמריקאים עם רכוש.
להתעלות הרוח שחשנו כשראינו את ענקי הסקוויה ביער, את הנופים עוצרי הנשימה של הפארקים או את בעלי החיים המרשימים התלוותה תחושה של ענווה. ענווה מול טבע שלא שייך לאיש, וששיך לי ולמשפחה שלי באותה המידה שהוא שייך לאמריקאים. הוא שייך ליקום, לעולם, לעצמו. כמובן שמשאבי טבע שייכים למדינה ולאזרחיה (אלא אם הם שייכים לבעלי הון ואינטרסים שקנו אותם קודם) והנה בסרט הזה הדגש ששם ההיסטוריון הדובר הוא על "they own it". הנכס הזה שייך לכל האמריקאים באשר הם.
הלוואי שהיינו משכילים להבין שהטבע שייך קודם כל לעצמו. שאנחנו, כמו כל היתר, רק אורחים כאן, ולא בעלי בית. ככאלו, אנחנו יכולים להחליט לשמור על חלק מסוים בעודנו מכלים חלק אחר וזה לא ייראה לנו מוזר כלל.
לסיום, אני מאד מקווה שטרם ראיתם את הסרט הזה ואני הראשונה שחושפת אתכם אליו. יש כאן דוגמא מאלפת ממש של האיזון הביולוגי העדין של הטבע, וכמה קל להפר אותו, אפילו בכוונה טובה. זה מה שקרה אחרי שזאבים הוחזרו לפארק ילוסטון בשנת 1995:
בסוף השבוע הזה התפרסמה כתבה של משה גלעד, שעוסקת בשאלות דומות במוסף "הארץ" – האם הרצון לשמור על הטבע מצדיק את ההגבלה על התנועה בשבילים לא מסומנים? אני מקווה שתמצאו אותה מעניינת ורלוונטית.
השאיפה האחרונה שלי בתיעוד ובמחשבות על הטיול שלנו היא לפוסט הבא: להציג בפניכם את המיתוג וההנגשה הגראפית של הפארקים. זה מתקשר גם להיעדר המוחלט של שפה חזותית ברורה ושל גישה שירותית ונעימה של שבילי ישראל הרבים, בינהם שביל ישראל הפופולרי, לציבור.
כבר כמה שנים שחבר שלנו צועד את שביל ישראל עם בנו, מקטע אחר מקטע, מצפון לדרום. אנחנו מצטרפים מדי פעם וגם היום חזרנו מטיול כזה (בין להב למיתר). ההיעדר המוחלט של סימנים קריאים, שירותי דרך בסיסיים (כמו מים ושירותים, שלא לדבר על ספסלים פה ושם) ואפשרות טיול ברורה וזמינה ממש כואב אחרי הטיולים שלנו באמריקה. אני מקווה לכתוב על כך בפוסט הבא שלי.
לפוסט הזה יש 6 תגובות
כל הטיול שלכם מאד מסקרן אותי, איך לפעמים ביקור במקום ״צפוי״ ומוכר מהתרבות הפופולארית הוא בעצם מסע גילוי מרתק. בפארקים בארה״ב עוד לא ביקרתי, אבל הטיולים בפארקים בניו זילנד עוררו בי המון מחשבות על תרבות, על חינוך ואחריות לאומית ועל הטבע האנושי בכלל. מחכה לשמוע עוד!
תודה שירה!
המפגשים עם הטבע בממדים הגדולים ביותר שלו תמיד מזיזים משהו בתוך הנשמה ובתוך הראש.
יש עוד פוסט אחרון בקנה על הפארקים, מחכה שהסורק שלי יחזור לעבוד..
פוסט מעורר מחשבה, ושני נושאים תפסו אותי במיוחד.
האחד הוא הרכושנות בתרבות האמריקאית: החל מהפארקים הלאומיים וכלה בצ'יפס בארוחת צהרים – מניסיון אישי כילדה בארה"ב, נגיעה במה שאינו שלי נתפס כהסגת גבול וכעלבון. בניגוד לאמריקאים כפי שהכרתי אותם, אצלנו נוגעים, משתמשים, אוכלים, יועצים… ואנחנו לא תמיד מרגישים שאנחנו עושים את זה. כילדה נהריינית שעברה בעל-כורחה לטקסס, המפגש הזה היה קצת טראומטי.
הנושא השני הוא מה שהגדרת חוסר הצניעות של האנושות אל מול הטבע. אני מרגישה צער גדול וחוסר אונים בדיוק בגלל ההרס שהאנושות הצרכנית עושה בגאווה גדולה, בשם הקדמה (progress). הייתי שמחה אם היית כותבת על זה עוד.
תודה אורנה. כן, העניין עם הרכוש וגם עם המרחב הפרטי נראו לי כשני ההבדלים התרבותיים הגדולים ביותר ביננו לבין האמריקאים. תהומות של ממש. שמחתי לבחור מרצון בזה שלנו, אותו אני מכירה ומעדיפה. שלא לדבר על המחשבות על "Private property" בכל מקום ועל הפחד מזרים.
אני לא מתכוונת לכתוב על הנושא הזה בקרוב, אבל אם הוא מעניין אותך – למה שלא תכתבי עליו את?
שנה טובה!
תודה רונית, הפוסטים תמיד מעניינים ומעוררי מחשבה ובסדרה הזו גם את הרצון לטייל. שתהיה שנה טובה לנו ולטבע שבו אנו מתקיימים.
תודה תמר!