ליצור תוכן זה כמו לכתוב למגירה. לפרסם אותו זה כמו לכתוב למגירה פתוחה: הגישה אליה מותרת לכל מי שרוצה. איך להתגבר על הפחד ולמלא את המגירה הפתוחה שלך. ויש גם גרסה מוקלטת
"משמעות, כשם שהיא מבטיחה, היא משתקת, כי מה יהיה אם לא תצליח? משמעות היא לעולם משהו שמחוץ לך… זה העקבות שלך בעולם. זו הדרך הסמויה להתגבר על המוות. הביטוי הכי עמוק של משמעות הוא שיתוף, כי ככה העקבות שלי מהדהדים בעולם."
יש לי יחסי שנאה-תיעוב עם המילה הטרנדית ״תוכן״, אבל לצורך הפוסט הזה היא המתאימה לי מכל.
כי כל תוכן שאנחנו יוצרות הוא העקבות שלנו בעולם. בין אם זה לכתוב בבלוג, להעלות צילום באינסטגרם או וידאו בפייסבוק. למה אנחנו עושות את זה? כמו שאומר אזולאי – אולי כי ככה אנחנו מתגברות על המוות.
השיתוף – הפומביות של היצירה שלי היא שמשאירה הד לעקבות שלי בעולם. עץ נופל ביער וכל זה.
בראיון שנתן סת' גודין למרי פורליאו, מאמנת אמריקאית, הוא לא רק הגדיר את הסיבה לכתוב בלוג (יומי! במקרה שלו) אלא גם גרם לי לכתוב הרבה יותר.
גם אילו איש לא היה קורא את זה, אני חושב שכולם צריכים (לכתוב כל יום). וזו הסיבה: אם את יודעת שמחר תצטרכי לומר משהו על משהו שהבחנת בו, משהו שעשוי לעזור למישהו אחר, לכתוב על דיעה שיש לך, שאולי תעמוד במבחן הזמן – את תגבשי את הדעות האלו, את תבחיני בדברים האלו, את תמציאי את הרעיון הזה. ואם, יום אחר יום, שבוע אחרי שבוע את משאירה את השביל הזה מאחורייך – של בחינה מושכלת של העולם שלך, בעל כורחך את תשתפרי בכל מה שברצונך לעשות"
תודה לעטרה אופק על דיוק התרגום!
וכך זה נשמע במקור (אני כמובן ממליצה לצפות בשיחה כולה! הציטוט שלו מופיע בדקה 09:21. בכלל כדאי לעקוב אחרי מרי):
Even if no one read it I would blog everyday – I think everyone should do so, and here's the reason:
If you know that tomorrow you will have to say something about something you noticed, something that might help someone else, about an opinion you have that might stand the test of time – you will form those opinions, you will notice those things, you will invent that idea. and if day after day, week after week you leave this trail behind- of thoughtful examination of your world, you can't help but get better at whatever it is you seek to do.
ומאז אני שמה לב ליותר דברים.
כל הליכה שלי ביער מותירה אותי עם נושאים למחשבה, כמעט כל שיחה עם חברות גורמת לי למצוא עוד נושאים לעוד פוסטים לבלוג, וכל נושא למחשבה יכול להיות נושא לכתיבה.
סת' גודין אומר בראיון: "לאף אחד אין "מחסום-דיבור", אז איך לכתובים יש "מחסום כתיבה"? אם הנושאים לדבר עליהם לא נגמרים לנו, תמיד יהיו לנו נושאים לחשוב עליהם ולכתוב עליהם".
הרי מה בסופו של דבר מה שעוצר אותנו הוא תמיד פחד.
לפתוח את המגירה
כי מיד כשהרעיונות עולים – הקולות עולים גם כן:
– מי בכלל ירצה לקרוא את זה?
– אין לי מה להגיד על זה.
– יש לי מה להגיד, אבל אמרו את זה לפני, טוב יותר.
– אני לא יודעת על זה מספיק.
– הזווית שלי לא מספיק מיוחדת/מעניינת/עמוקה.
– אני בטח אצא מזה טפשה/שטחית/לא מודעת לעצמי בכלל.
וכך, פחות או יותר, נשמעים כל התירוצים. אלו הם הפחדים שלנו: להיות לא מובנת, לא מיוחדת, להיות נלעגת או משעממת, להיחשד במטרות לא טהורות, להיבלע בהמון, לצאת פאתטית. לא להיות קולית.
פעם גם היה לי פחד שמעין היצירתיות שלי ייבש. שלא יהיו לי יותר רעיונות לכתוב עליהם, או דברים חכמים להגיד. פחדתי שתיגמר לי התשוקה. שאשתעמם. מעצמי, ממה שאני עושה, ממה שיש לי להגיד. אחרי תהליך אימון ארוך ומתגמל השתחררתי מהפחד הזה: זו לא היתה מטרת האימון, אבל זו היתה אחת מ״תופעות הלוואי״ הנהדרות שלו.
וכמו שקורה לעיתים – המרתי פחד בפחד:
היום יש לי פחד שלא אספיק לכתוב את כל הרעיונות שלי, ליישם את כל התשוקות שלי, לנסח את כל מה שאני רוצה להגיד.
לפעמים עולה בי פחד שיפסיקו לקרוא. אבל רוב הזמן אני לא תלויה בקהל. אני אשקר אם אומר שאני לא מתאכזבת לפעמים כשאני מעלה פוסט שבעיני הוא נהדר ואין ממנו התלהבות. אבל זה לא עוצר אותי מלהמשיך. ההישגים הגדולים שלי הם לרוב ביני לבין עצמי, לא מול העולם.
אין טעויות. ואין מושלם.
ככל שאני חושבת על זה יותר, לא – ככל שאני כותבת על זה יותר, אני מבינה עד כמה אימון, קואצ'ינג, הוא חלק גדול מהעבודה שלי.
גם העבודה שלי כמעצבת פנים אבל גם העבודה שלי כמרצה ויועצת לעצמאיות קשורה בשחרור הפחד. הפסקת החפירות. כמו שכינו את זה נשים רבות אחרי הפגישה איתי: בעיטה בתחת.
יאללה!
כי הדרך להתגבר על פחד היא להבין שאין תשובה אחת נכונה, ולכן אין טעויות. וגם להבין שאי אפשר שלא לטעות. אין מושלם. לא בבחירת ספה ולא בבחירת נושא לפוסט.
כי בדומה לבחירת ספה או גוון למטבח, גם כתיבת בלוג אמורה בסופו של דבר לעשות לנו טוב. המטרה, אם בכלל, היא זיקוק הכוונות שלנו, הבנה עמוקה יותר של הרעיונות שלנו, הדעות שלנו. גיבוש קול ייחודי.
והדרך היחידה לגבש קול כזה היא לא להפסיק ליצור. להזיז הצידה את שאלות הלגיטימיות, את פקפוקי ה"מי ירצה לקרוא את זה", ופשוט להמשיך. מתישהו את תצרי משהו שתרצי לשתף. ואז את תפתחי את המגירה.
שגרה עוזרת אבל גם מי שגרועה בלייצר שגרה (כמוני) יכולה לייצר לעצמה הרגלים שיעזרו לא לעצור בכל פעם שעולה פחד. כתבתי על הרגלי הכתיבה שלי כאן.
המגירה הפתוחה הפרטית שלי
כן, זה נשמע כמו תהליך מאד אגוצנטרי.
זה באמת תהליך מאד אגוצנטרי. יש שחרור גדול בהבנה שאני כותבת בשבילי. כי בא לי. כי כיף לי להבין את עצמי יותר לעומק.
אז אני קודם כל כותבת. ואחר כך אוכל לחשוב אם לפתוח את המגירה הזו ולמי. אבל מה שיקרה בינתיים זה שהמעיין רק יתגבר. והקול שלי יהפוך אט אט ליותר ויותר מובחן וייחודי. עד שלא אתן לאחרים לפתוח את המגירה יהיה לי קשה יותר להבחין בזה – הם יבחינו ביתר קלות.
הסופרת אליזבת גילברט, שמדברת רבות על יצירתיות והשראה, דיברה על פחד בשיחה שלה עם מרי פורליאו:
הסיבה האמיתית בעטיה אנחנו לא נעות קדימה ביצירתיות היא אך ורק פחד". וכן, היו לה לא מעט סיבות לפחד, אחרי ההצלחה האדירה של הספר שלה. יש לה שתי שיחות TED, מומלצות ביותר, בדיוק על הנושא הזה. וגם ספר נהדר ברובו ומעיק לעיתים בשם Big Magic (האזנתי לגרסת האודיו שלו, אותה היא מקריאה בקולה החלוש והסדוק. וזה היה נהדר).
לאחר שהתגברתי על פחדים של לדבר (בפני המון אנשים ברדיו ובטלויזיה) גיליתי את הפחד של הכתיבה: מילותי לא יינשאו על גלי האתר, אלא כתובות שחור על גבי לבן, או על גבי מסך! לדיראון עולם!!
ובכן, כן. אבל זה שכתבתי משהו עכשיו לא אומר שאני חייבת לעמוד מאחוריו בעוד עשר שנים, או אפילו בעוד עשר דקות. כולנו משתנים כל הזמן, ואם כבר – המילים שלי היום יכולות לשמש תזכורת טובה בעתיד למחשבות שהיו לי עכשיו. או לפני עשר דקות. כך שגם לפחד הזה אפשר למצוא מטרה: תיעוד ההתפתחות שלי.
את הפוסט הזה, למשל, כתבתי בשנת 2016. הקלטתי אותו בשנת 2019 וכתבתי אותו מחדש עכשיו, יולי 2020.
היום מדברות איתי לפעמים על ספר. זו למשל מחשבה שמעוררת בי המון פחדים. כי זה באמת מרגיש לי חקוק בסלע, ובאמת שקטונתי. אבל מי יודעת, אולי גם כלפי זה ארגיש אחרת בעתיד.
והעיקר לא לפחד כלל
אמנם איני ברסלבית, אבל החכם שאמר את זה מזמן הוא רבי נחמן: "האדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאד! והכלל והעקר שלא יפחד כלל"
זו באמת כל התורה. כי הפחד תמיד יהיה שם. זו משימת חיים לא לתת לפחד לשלוט בנו, אלא לחיות לצידנו. "לשבת במושב האחורי בלי לגעת בהגה", כמו שאומרת כמו ליז גילברט.
ככל שנלמד לזהות את הפחדים שלנו נוכל להמשיך לצעוד. או שנגיע בקלות אל המטרה שלנו, ואם לא – לפחות נמשיך להתקדם אליה ונזכה ליהנות מהדרך. בפוסט שכתבתי על טיולים והליכה הגעתי למסקנה: זה לא ״יגעת ומצאת – תאמין״.
זה הפוך: יגעת והאמנת? תמצא.
ההתמדה, ההתחייבות ליצירה בלתי פוסקת, מתוך אמונה היא שתביא אותנו למצוא. למצוא דברים לכתוב עליהם, להבין מה מעניין אותנו, להבין מה רצינו להגיד.
העולם אולי מלא בעשרות אלפי מגירות סגורות ובהם דברים נהדרים. זה לא שינה את החיים שלנו. אולי גם לא מספיק את אלו של מי שמילאו את המגירות האלו.
האומץ אינו לכתוב, האומץ הוא להגיד: אני כותבת בשביל עצמי. ואז משאירה כאן, במגירה הפתוחה שלי.
מי יגיע?
למה שיפתח ויקרא?
אין לי מושג.
אבל אני מוכנה לצאת להרפתקה הזו.
10 מחשבות שיעזרו לך ליצור למגירה הפתוחה
- אין לך רעיונות? אפשר לשים סטופר. הנה סרטון שיסביר לך איך לעשות את זה (לינק)
- אין טעויות כי אין אמת אחת בכל מקרה
- אבל האמת? אף אחד לא מחכה לתוכן שלך
- כן, יצירה היא בעיקר חקירה עצמית
- כמעט כל דבר אונליין אפשר לערוך גם בדיעבד
- לא אהבת? אפשר גם למחוק
- כיף למצוא את המגירה שהכי מתאימה לך. ואז פשוט לספר עליה לעולם
- כשיתחילו התגובות, עם הפחד תבוא ההתרגשות והרצון ליצור עוד
- לא כולם יאהבו את מה שכתבת או יסכימו איתך. אבל רוב האנשים שיגיעו יהיו אדישים או אדיבים
- לעיתים רחוקות יגיע קורא יותר ביקורתי ממך...
לפוסט הזה יש 44 תגובות
ממש הארה, לכתוב לעצמי. שמעתי לא מעט סופרים שמדברים על הכתיבה כעבודה הם לא יושבים ומחכים להשארה אלא יוששבים וכותבים ומשם באה ההשראה והיצירה. אחד הדברים שדייקת לי מאוד, הוא חידוד האופון בו אני חוקררת וחושבת את העולם, הסיטואציה המקצוע שלי… זה מקום מאוד מאפשר ומתרגל. תודה.
תוהה לעצמי, חונכנו שכתיבה איכותית לוקחת זמן ומאמץ, יש טיוטא ואז לחזור עוד פעם לטקסט ואז ליטוש נוסף, עריכה, עוד עריכה ורק אז מוכן להוציא לאור. השאלה מתי המהירות באה על חשבון איכות או לחילופין, מתי עריכה נוספת היא רק דחיינות.
אני מסכימה. רק אחרי שנים של ניסיון אפשר לכתוב טקסט שהוא טוב ללא עריכה. מתי העריכה היא רק דחיינות? רק את יודעת. גם מה שמכונה :פרפקציונזים" הוא לרוב סוג של דחיינות. אם פעם אחר פעם את לא מפלבשת אלא חושבת שצריך "רק עוד קצת ללטש את זה" – אולי זו צורה של דחיינות שמונעת מפחד לפרסם. כפי שכתבתי אני לרוב מפרסמת ואז מתחילה לערוך. אני יודעת שהריגוש של ה"לייב" גורם לי להקדיש לזה את הזמן, להיות מפוקסת לגמרי ולסיים את העבודה. כמובן שיש דברים שאי אפשר לערוך אחרי שהם יצאו, כמו המגזין שלי, ולכן משתדלת לערוך אותו כמה שאני יכולה מצד אחד, אבל לשלוח אותו תמיד בזמן מצד שני. מקווה שעזרתי
רונית יש לך סגנון שהוא פשוט כל כך את! גם בלי להקשיב לפרק אני קוראת אותך ושומעת אותך בראש שלי. בועטת ומדרבנת.
מסכימה מאוד עם כל הנקודות שהעלית.
הפחד הוא הדבר הכי גדול שעצר אותי במשך שנים מ"לצאת לאור" הוירטואלי ולהגיד – היי, יש לי משהו להגיד. ואולי הוא לא כזה חשוב. אבל הוא שלי.
ומהרגע שהתחלתי – כמעט כמוך, המחשבות על עוד משהו לכתוב ועוד משהו לשים לב אליו לא מפסיקות (ואני אומרת רק כמעט כי ראיתי אותך בזמן אמת, המשפט "רעיון לפוסט" הוא אחד המשפטים ששמעתי אותך אומרת הכי הרבה, וזה מצחיק כי יש לך כבר כל כך הרבה פוסטים, ועדיין הרעיונות לא נגמרים.
שלא נפסיק לכתוב 🌸
תודה אפרת! אני באמת מאד אוהבת את הפוסט הזה והוא מאוד אני. וכן, כל הזמן יש לי רעיונות לפוסטים! ברגע שמייצרים את "האני המתבונן" הזה, כל דבר הוא רעיון לפוסט. אני רואה את זה לגמרי גם אצלך. תודה שהגעת והגבת!
כמה ערך יש בפוסט שלך ! איך את מקלילה בו את הכל 🙂 יאללה, לפני שעובר לי – רצה לכתוב עוד פוסט בבלוג !
תודה חגית! זה אחד הפוסטים האהובים עלי בכל הזמנים וגם אני חוזרת אליו ומצטטת מתוכו לא מעט. ממש שמחה שקוראות חדשות מגיעות לפה ומקבלות השראה. יאללה רוצי לכתוב עוד
התרגשתי לקרוא את המילים, והרגשתי שמרגע לרגע משתחרר בי עוד פחד ומאפשר לי להתבטא. תודה!
תודה! אני מאד אוהבת את הפוסט הזה ומשמח אותי בכל פעם שמישהי נתקלת בו מחדש. מה שמזכיר לי שהרבה זמן לא כתבתי. אז הנה גם אני מקבלת דחיפה
ואו! פוסט מעולה! הרגשתי כאילו את מדברת ישירות אלי!!! הפחדים אמיתיים וקיימים כנראה אצל כולם! אז גם אני יכולה להתגבר עליהם 🙂 תודה על המילים!
תודה! אני מאד מאד אוהבת את הפוסט הזה ומשמח אותי לדעת שאנשים מגיעים אליו ונהנים ממנו. לחיי פתיחת המגירות
תודה רונית!
אני יודעת לכתוב, יש אומרים שגם עושה את זה טוב… 😀 אבל ממש סובלת מכל מילה. מרגישה לפעמים שזה מיותר, שהרצון שלי לדייק ולהבהיר את הנכתב עבור הקוראים מקשה על הזרימה. ולשם מה בכלל לכתוב למגירה? למגירה אין קוראים ולכן אין הדים או משמעות… 🤔
בעידן שלנו זה בכלל "לכתוב לתיקיה" הסגורה.
אם את סובלת מכל מילה, כמובן שאינך צריכה לכתוב. אבל אם תצליחי להאיר זרקור על החלקים מהם את נהנית, אולי תמצאי סיבה כן להמשיך. חייבת להודות שלעולם איני חושבת על הקוראים כשאני כותבת. אני משתדלת לדייק את הדברים עבורי וכשהם מדויקים – לא יותר מידי ולא פחות מידי – התוצאה היא שאנשים יבינו. אם זה טקסט טוב הם אולי גם יגיבו. אבל ברגע שפתחתי את המגירה אני מאפשרת להם להחליט כיצד לפרש ומה לעשות עם זה.
בהצלחה!
תודה רונית על התגובה המדייקת. המחשבות על זה ממשיכות ללכת איתי. מי יודע לאן זה יתפתח…
רונית יקרה המגירה שלך מלאה ונפלאה. הטיפים מסייעים ומעודדים לעשייה. בדיוק התחתי תהליך דרך האמן עם עצמי ובאמצעות הספר הנפלא. ממליצה למי שרוצה לפתוח צוהר ליצירה. תמשיכי…
תודה יפית! שמעתי המון על ג'וליה קמרון, קראתי אודות, דרך האמן ואני מכירה חלקים מהספר, באמת הגיע הזמן שאקרא אותו. תודה שבאת!
תודה, את מסדרת לי את המחשבות
ומצליחה לאתגר אותי, תודה 🙂
תודה אתי ובהצלחה ביצירה למגירה הפתוחה
נהדר. תודה
תודה מיה. מקווה שזה יעודד אותך להכניס דברים חדשים למגירה ו/או לפתוח אותה
יופי של פוסט. אני ממש אוהבת את המגירה שלך.
קראתי לא מזמן את אליזבת גילברט, היו שם כמה תובנות משחררות ביותר
היא מותק ליז. בשבילי היא ליז 😉
ממליצה לראות את השיחה שלה עם מרי פורליאו זו שיחה נהדרת.
ויאללה! מחכה לראות את העקבות שלך בעולם
תודה על הפוסט המושקע! מאד מתחברת למה שכתבת ואוהבת מאד את ליז גילברט ואת Big Magic. אכן ספר קסום
תודה שבאת, קראת והגבת! זה בהחלט ספר נהדר ואני ממליצה על השיחה שלה אצל מרי פורליאו
תודה רבה! פוסט מעורר…
תודה רבה אוריאל. במהלך הימים האחרונים כבר נשלחו אלי כמה לינקים של פוסטים שראו אור בזכותו! זה משמח אותי מעבר למה שניתן להסביר. אשמח לשמוע על עוד תוצאות והשפעות!
אני נאלמת דום כשזה מגיע לכתיבה. המחשבות מנוסחות היטב בראש, וכשמגיע העת לשחרר לעולם, בדיבור או בכתיבה, הכל מתערבל. מתבלבל. נשמע בנאלי ומיותר.
תודה על החיזוק והעידוד.
ממש מציעה לתרגל את השחרור של זה. אני בטוחה שגם בסדנאות כתיבה עובדים על זה. זה נשמע לי כמו מחסום שיהיה סופר מתגמל ללמוד להסיר. בהצלחה!
הבוקר שאלתי את עצמי למה מזמן לא כתבתי, עלו בי הרבה מחשבות ואגרתי הרבה רגעים ותחושת ואני מרגישה צורך לשחרר אותן.
המילים שלך עוזרות לי לדייק את התשובה שלי.
תודה.
שבוע טוב ומבורך
תודה סימה! שיהיה שבוע יצירתי ויצרני במיוחד
היכרות ראשונה
אהבתי את הכנות שלך ואת הנדיבות לגבי השיתוף של הידע.
את מניחה את המינחה
את בעיקר מאפשרת לקחת ומאפשרת להשאיר את זה שם.
תודה רבה חגית גם על הנדיבות בתגובה שלך.
פוסט מדהים! נגעת בכל כך הרבה נקודות חשובות והזדהיתי המון. כבר חודש שלא כתבתי בבלוג שלי בגלל אותן סיבות שציינת פה וממש עוררת בי מוטיבציה והשראה, באותו רגע הלכתי לכתוב פוסט😊 תודה רבה, את מדהימה ותמשיכי לכתוב בנושא♥️
איזה יופי!! שמחה להיות המדרבנת! את מוזמנת ללנקק לפוסט הזה שם ולשלוח לי!
כיף לקרוא אותך את ממש מעוררת השראה !
אזכיר לעצמי לחזור לזה כל פעם שהפחד ירים ראש
וואי וואי, אם בזכות הפוסט הזה יותר אנשים יכתבו, אני את שלי השגתי! בהצלחה!! יש פה עוד כמה פוסטים שיעזרו להשתיק את הפחד, או לפחות לשים עליו רצועה. מוזמנת לכאן תמיד, ובהצלחה
בא לי בול בזמן! תודה רבה אולי זו הבעיטה שאני צריכה כדי להתקדם עם הכתיבה
בעיטה וגם ליטוף. אם לא קראת, ממליצה מאוד על הפוסט של הרגלי כתיבה. כשאני חושבת על זה, אולי הוא היה צריך להיות אחריו, לא לפניו. טיפים פרקטיים שעוזרים להוציא לאור. יאללה מחכה לשמוע על המגירה הפתוחה שלך.
כל פעם שאני כותב משהו שלא היה קודם ושיש לו התחלה אמצע וסוף אני מרגיש משמעותי. אז למה לא יותר מזה? בזכותך יהיה גם יהיה.
איזה כיך שבאת לבקר, רז. ואני כל כך בעד לכתוב ולעשות מזה הרגל.
זה נהדר!
תודה ממוש. את כותבת?
פוסט נפלא! התרגשתי לקרוא והסכמתי עם כל מילה 💚
תודה יקירתי ☘️