אחרי תקופה מוטרפת לקחתי שבועיים חופש והצלחתי לא לעשות בהם כלום. לפחות כל מה שקשור לעסק ולעבודה שלי. היה קל משחשבתי. עכשיו השאלה איך ממשיכה מכאן באותו הקצב, בלי למהר.
אני גאה בעצמי מאד. שבועיים לא עשיתי כלום. בדרך כלל אני גאה בעצמי על דברים שאני עושה. הפעם – על דברים שלא עשיתי.
חשבתי בהתחלה שזה יהיה לי קשה, אבל עכשיו אני מגלה בחרדה מסוימת שיהיה לי קשה להפסיק. כלומר לחזור לעשות את כל מה שעשיתי קודם.
אם קראת את המגזין האחרון שלי (אפשר להירשם כאן, ולקרוא פעם בחודש) כבר שמעת על החודש המטורף שהיה לי במרץ, שבעצם היה המשך של חודשיים מטורפים של ינואר ופברואר. איך שהלחץ קצת ירד החלטתי שלפני פסח ובמהלך החג אני לא עובדת. בתקופה שקדמה לחג תרגלתי שוב את השילוש הקדוש אותו אני מלמדת: להגיד לא, להציב גבולות (אחרי שהחלטתי עליהם) ולהעלות מחירים.
יצא שזו הפעם הראשונה שאני יושבת כאן, מול המחשב שלי, מאז לפני שבועיים. הנה רשימה חלקית של כל הדברים שלא עשיתי:
- לא עליתי למשרד
- לא קיימתי פגישות
- לא עשיתי הרצאות
- לא פרסמתי כמעט שום דבר באינסטגרם
- לא פרסמתי כלום בפייסבוק
- לא הרצתי קמפיינים
- לא הגבתי באריכות לפוסטים בקהילה שלי
- לא תכננתי תכנונים
- לא חזרתי לשיחות עם מתעניינות בקורס שלי
- וגם לא למתעניינות בפגישות ייעוץ
- גם לא למתעניינות בהרצאות
כל מי שכתבו לי במייל או בווצפ קיבלו הודעה שאני בחופש. ראיתי את הווצפ שלי שולח את ההודעה הזו לאלו שכתבו, והחזקתי את עצמי לא לכתוב להם משהו אישי. למה בעצם? שאלתי את עצמי: הם הרי קיבלו הודעה ממך, הודעה שאת החלטת עליה וניסחת. הם מבינים ולכן ימתינו.
המתנתי, ואכן הם כתבו למנהלת המשרד שלי או פשוט המתינו.
מה כן עשיתי? הייתי בבית. טיפלתי בבית, ניקיתי וסידרתי אותו (אולי אכתוב על זה פוסט נפרד, של טיפים לסטיילינג), נהניתי להיזכר שיש לי יכולות של מעצבת פנים, נהניתי להיעזר בחברתי אלונה לניעור וסידור ואבזור של המון חדרים ופינות בבית, ואחר כך נהניתי להיות בבית הזה ולא לעשות כלום.
הבנתי שנמאס לי להיכנס לבתים המעוצבים והיפים של החברות שלי, ולהתבאס שהבית שלי לא כזה. אם כל כך מפריע לי שהבית שלי לא יפה ומסודר – אולי שווה להפסיק להתבאס ופשוט ליפות ולסדר אותו!
וכך עשיתי. יש כמה פריטים שקניתי שאמורים עדיין להגיע, אבל הבית מעולם לא נראה יפה ונעים יותר – זה עושה לי חשק להיות בו יותר. וגם כך אני נמצאת בו המון, בואו.
מלבד לארח את ליל הסדר (שהיה מושלם) לא אירחנו, לא נסענו לטיולים (אבל טיילנו קצת ביער ובשדות ליד הבית), לא בישלנו, יצאנו למסיבה אחת בתל אביב וזהו. כלום.
והאמת? זה היה יותר פשוט משחשבתי ולא ממש בא לי שמחר יהיה יום ראשון ואני אחזור לעבוד. כן, יש מצב ששרפתי את עצמי יותר מידי בחודשים האחרונים אם אין לי חשק לחזור להכל. יותר מכל אין לי חשק לחזור לקצב הזה, שהיה לי מהיר מידי, מתיש מידי ומבלבל.
ולמה אני כותבת את זה בבלוג? כי חשבתי לכתוב את זה בפייסבוק, אבל בין מעט ההחלטות שכן הצלחתי לקבל (קבלת החלטות בהחלט אינה כלום!) היתה ההחלטה לכתוב יותר, כאן.
ההחלטה השניה לגבי המשך החיים שלי היא שהקצב הזה ממש מצא חן בעיני. אמנם עדיין לא ברור לי איך אני משלבת את מה שאני עושה עם הקצב של השבועיים האחרונים, אבל הבנה ברורה היתה שאני לא רוצה למהר.
כל כך הרבה דברים אנחנו עושות במהירות, כדי להספיק. אני מעדיפה להספיק פחות דברים ובלבד שאוכל להיפרד מהפועל: להספיק. ומהפועל הזה: למהר.
וזו חתיכת חידה איך להמשיך להתפתח עם העסק שלי בלי לוותר על עוד זמן ולהישאר בקצב שנעים לי. זה בהחלט דורש מחשבה, ואחרי המחשבה החלטות, ואחרי ההחלטות ארגון ותכנון – דברים שהם ממש לא קלים לי. וכן, כחלק מלא לעשות כלום, גם לא באמת חשבתי בשבועיים האלו מה אני רוצה ואיך להשיג את זה.
אז כנראה שהתובנה שלי היא שאני רוצה להאט. מצד אחד זה הכי: דא! מצד שני, נדרשו שבועיים של כלום כדי להבין את זה ממש. עכשיו נשאלת השאלה איך לעזאזל עושות את זה. על זה, אני מקווה, אכתוב בהמשך. ועכשיו – נותרו לי שעות אחרונות של לא לעשות כלום וכואבות לי העיניים מהמסך (מדהים שאני שמה לב לזה), אז ביי.
לפוסט הזה יש 3 תגובות
שלום רונית,
איזה כייף שיש מישהי כמוך (:
וואוו כמה שאני מתחברת למה שרשמת. כחצי שנה (אחרונה) של עבודה אינסופית , כולל שבתות, גם שישי , ועכשיו פשוט רגוע כ"כ אצלי, כ 3 פרוייקטים בקצב נשלט ביותר. עוד מעט אצטרך לראות מאיפה הגל הבא של העבודות יגיע, והוא יגיע, תמיד זה כך (אבל עצמאי לא באמת לא יכול שלא לחשוב על ההמשך).
רוצה הפעם לתקן את כל הדברים שאני מתעצבנת מהם, שאני שורפת שעות אינסופיות של שעות עבודה נוספות שלא הגדרתי מספיק טוב בהתחלה, הייתי צריכה לדייק (אחרי ש 3 פעמים החליפו מנהל אתר בתמ"א ואני צריכה לבוא ולהסביר מחדש או לתקן דברים , להוציא גליונות חדשים וכדומה. שלא לדבר על מצבים בהם החליפו הלקוחות כ 3 פעמים את גופי התאורה שבחרנו, והחיפויים, ואז לא הבינו למה זה לא מדוייק ולא במקום וכל מיני….לא חסר. מתחילים שינויים, מתחילים הבעיות). הקשבתי ל1,2 פודקסטים (הטבעת, הגבולות….). מתחברת. עדיין חושבת שאצטרך הדרכה שתגרום לי לעבור ממצב של מחשבה לביצוע ויישום השינויים הנדרשים (הרבה עניין של הצעות מחיר, הגדרתם, ההסתייגויות, התמחור…. פרסום שאני גרועה בו – עד היום, 22 שנה עצמאית כאדריכלית ומעצבת פנים (חיפה, כרמל) מפה לאוזן.). אבל יש הרבה לא נעים והרבה מפחי נפש על שטויות של סיטואציות בהן לקוח שהיה מרוצה מהכל הכל, ואז זה נופל על שקע אחד מסכן שלא היה בדיוק במקום. מי כמוך מכיר את התחום. על כן אני מתלבטת באיזה מסלול ממה שאת מציעה באתר כדאי ללכת. מפגש אישי, קורס (אך האם הוא עוזר ליישם, לבנות מערך אמיתי).
אם יש לך עצה, אשמח, ,תודה רבה, חדוה דדו קורן archdk@gmail.com (www.hdk.vision)
רונית יקרה, אין תאריך על הפוסט הזה ואין לי מושג מתי הוא באמת נכתב אבל התחברתי מאוד אל הכתיבה ואל הנושא.
אני עכשיו מתחילה עבודה חדשה אחרי כמעט שנה בבית, וגם אני רוצה לשמור על קצב שפוי ולא להספיק או למהר כל דבר. המאמנת שלי בטח הייתה קוראת לזה- לכבד את הקצב שלי ושל הדברים.
אז לא יודעת איך פתרת את החידה, אמשיך לקרוא ואולי אגלה.
ובכל מקרה המון בהצלחה לשתינו להצליח לשמור על זה!
קודם כל אפרת תודה כי לא שמתי לב שאין תאריכים בבלוג! בדקתי וזה פורסם באפריל השנה. שמחה מאד שהגעת לזה ושזה נתן לך עידוד לכבד את הקצב שלך 🙂