נ.ב הוא פרויקט צומח, בו אני משתפת בכל שבוע שיר שקשור לאותה השנה בחיי. 52 שירים על פני 52 שבועות ושנים. אלו לא בהכרח השירים שאני הכי אוהבת, אבל יחד הם מרכיבים את "פסקול חיי". כשאסיים, אהיה בת 53. האזנה נעימה!
פרויקט נ.ב. הוא אלבום זכרונות מוסיקלי (תודה לרוני שרייבר, תלמידה ואחות וירטואלית, על ההברקה בגימטריה). בכל שבוע אני "נזכרת בדבר", בוחרת שיר שמתאים לשנה בחיי וכותבת עליה, או על השיר. הפוסט הזה נולד עם הסיכומים לקראת יום הולדת 50, נגנז וחזר קצת לפני יום הולדתי ה – 52, כשהייתי בקורס ויפסנה. אז גם הבנתי ש-52 הוא מניין השבועות בשנה. כשאסיים – אהיה בת 53. זה קצת כמו להגיש לכם שיר ברדיו.
הרעיון התאים לשני צרכים שלי: של תיעוד (אני קוראת לזה הנצחה) ושל יצירה. אני אוהבת מסגרות, מסורות וגבולות, ותמיד רציתי לפבלש בה משהו קטן מדי שבוע. רציתי גם לספר קצת על חיי כדי "להשאיר משהו אחרי". אמא שלי נפטרה לפני גיל 53 והשנה הזו משמעותית לי מאוד. התיעוד הזה מאפשר לי לכתוב "אלבום תמונות מוסיקלי", שיהיה. עבודת המחקר הזאת, להיזכר בסיפורים ובשירים, תהיה מעניינת ומרגשת עבורי – אני מקווה שגם לך!
נ.ב: אני מזמינה אותך להוסיף את ה-נ.ב שלך בתגובות לפוסט הזה.
נ.ב.ב. – אם הפורמט הזה עשה לך גם חשק – אני אשמח לראות אותו משוכפל בכל וריאציה! בקשתי היא להפנות לפוסט הזה עם לינק, וזהו. ברכתי שלוחה.
רוצה לקבל את השיר השבועי בכל יום רביעי למייל?
ואלה שנות:
1980 - מתחילה להתבגר
שנות הילדות החד-ספרתית חלפו, ואני מתחילה את הטינז שלי, בעצם היום קוראים לזה "טווינז" – כולה בת 10. אני חוטאת הפעם באנכרוניזם – לא עם השיר (שיצא בשנת 1980) אלא עם הסיפור.
ובכלל – לפני הסיפור – שנות ההתבגרות הן השנים בהן אנחנו נחשפים למוסיקה. במקרה שלי לאמנות בכלל (עוד כמה שנים נגיע לתיכון) – ואין שום סיכוי שאצליח להכניס לפה את כל הרשימה של השירים שאהבתי או השפיעו עלי. ככל שאני כותבת את הפוסט הזה אני מצטערת שאני לא איזו מבינה גדולה במוזיקה כמו חלק מהחברים שמקיפים אותי. ואז אני מזכירה לעצמי שהשירים הם רק פורמט.
לפעמים אני בוחרת לפי שיר מסוים ולפעמים לפי סיפור. הפעם שניים: אחד מביך ואחד מפחיד.
כמו שקראת קודם – בכיתה ג' עברתי לנגן על כינור.
הייתי צועדת עם הכינור בקופסא השחורה הקשיחה שלו במורד רחוב ז'בוטינסקי, חוצה את רחוב הכנסת ומגיעה עד תחתית הירידה בויצמן, ומשם ממשיכה לקונסרבטוריון ברחוב הל"ה.
למדתי סך הכל ארבע שנים, עד כיתה ו' (ולכן אני מקדימה את המאוחר) – בהתחלה עם שתי מורות – רודיקה וורה – ואז – עם פיטר. מורה. צעיר.
היו לו עיניים גדולות וגבות עבותות, וגם אם הוא לא היה ממש חתיך הוא היה גבר.
אני לא זוכרת אם ההורים שלי שאלו אותי אם יפריע לי ללמוד עם מורה גבר, אני מתארת לעצמי שכן, ואולי אני לא חשבתי על זה עד שזה קרה. שלא כמו בשיר (שנכתב על תלמידה מנקודת מבטו של המורה) לא הייתי מאוהבת בפיטר, אבל היה לי פשוט מביך ברמות ללמוד אצלו.
זה היה מפגש אינטימי מאוד, בגיל של התחלת ההתבגרות, וכשהוא התחיל להסביר לי על "ויברטו" (כשמרעידים את הצליל למטה ולמעלה (בצלילים ארוכים, עושים את זה עם רעידה של האצבעות – בטח ראיתם כנריות וכנרים עושים את זה) זה פשוט היה יותר מדי.
אני חושבת שבין היתר, בגלל זה הפסקתי ללמוד כינור.
אל תעמוד כל כך קרוב אלי.
עוד סיבה שבגללה כנראה הפסקתי ללכת לבד ברחוב היא (צריך לשים טריגר?) תקיפה מינית שעברתי.
והסיפור אמנם "פעוט" ובספרים של תחילת המאה שעברה אפשר ודאי היו מי שכינו אותו "נשיקה גנובה", אבל כשסיפרתי על זה לאמא שלי אחרי שנים לא רבות, אמרתי לה: אנסו אותי.
שאלוהים יעזור לי מה אמא עושה כשהבת שלה אומרת לה את המילים האלו. אמא שלי בטח חטפה התקף לב.
אבל היא היתה קולית לגמרי.
אחר צהריים אחד עברתי בדרכי לשיעור הכינור ובחצר של אחד הבניינים – בניין רכבת על עמודים ממש כמו שלנו – מישהו קרא לי: "הי, ילדה!".
זה היה ילד שמבוגר ממני בכמה שנים (בטח בן 13 או משהו כזה).
הוא רצה לדבר איתי שניה. שאל לאן אני הולכת וסיפרתי לו שאני הולכת לבקר את סבתא.
סתם, סיפרתי לו שאני בדרך לשיעור כינור. לא חשדתי אז בזאבים (למרות ההשכלה המוסיקלית והספרותית היחסית רחבה שלי באותן השנים, הייתי מאד תמימה).
באתי. הוא ביקש לראות מה יש לי בקופסא. אני זוכרת שלא ממש שמחתי לתת לו לגעת בכינור העדין, השביר והיקר שלי, אבל פתחתי את הקופסא והראיתי לו. הוא לקח אותה מהיד שלי.
אוז הוא ביקש ממני נשיקה.
לא רציתי. אמרתי לו שאני לא רוצה.
הוא אמר שיחזיר לי את הכינור רק אם אתן לו נשיקה. לא זוכרת כמה זמן עבר אבל התחלתי לבכות.
אני גם לא זוכרת אם נתתי לו נשיקה על הלחי או לא. מהמעט שזכור לי – לא.
אבל אני זוכרת את המצוקה כשהוא איים עלי שלא יחזיר לי את הכינור, ואת ההלם ששיחה עם ילד שנראתה נחמדה ולא מזיקה הפכה למשהו כוחני ומאיים.
ואני חושבת על "אחת מתוך אחת" – על טקס החניכה המסריח הזה, שאין נערה או אישה, פשוט אין, שלא קרה לה משהו דומה. כמובן שעוד היו מקרים חמורים מזה עם גברים מתחככים באוטובוסים, חושפים אברי מין ברחוב. אבל את הראשון שלך את תמיד זוכרת. 🙁
אני אפילו לא זוכרת אם המשכתי משם לשיעור או רצתי הביתה, אבל די מהר אחר כך הפסקתי ללמוד כינור.
אל תעמוד כל כך קרוב אלי.
1981 - שגעון שנות העשרה. אני בת 11
טוב, בעשור הזה יהיה לי מאוד קשה לבחור שירים. אלו השנים בהן הרדיו התחיל להיכנס לחיי (ולחיי כולנו אני מתארת לעצמי) – בעיקר האזנתי ל"חדש חדיש ומחודש" ברשת ג' – עם טוני פיין ו -שוש עטאאאארי! וכמו כל מתבגרת צעירה אהבתי את כל מה שרץ שם. נשבעת שאני לא טיפוס נוסטלגי (ואם כבר מסיבות עשור אז רק התשעים) אבל תראו את 25 הראשונים במצעד הפזמונים של שנת שמונים ואחת. מה זו הרשימה הזאת?!?!
המצעד הלועזי השנתי של רשת ג':
|
|
(ויקיפדיה) לא מפתיע שסטארז און 45 מקום ראשון. האמת? תראו בלינק המצעד של שנת שמונים היה טוב יותר. ומדהים שג'ון לנון עוד היה חי. הצלילים של סטיבי וונדר ודיאנה רוס משנת שמונים הם עדיין האהובים עלי למסיבות ריקודים (זה סבנטיז! לא באמת אייטיז!).
בשנים האלו עדיין לא הסתובבתי עם ווקמן ואזניות לכל מקום, אבל האזנתי לרדיו, כתבתי מילים ובעיקר התחלתי לצייר על חולצות – את הצילומים שעל עטיפות התקליטים של מאדנס ציירתי לעצמי ולכמה חברות (גלית, יש מצב שעדיין יש לך את זה?!). להקת החנונים הבריטים, עם המילים החכמות והציניות התאימה בדיוק לד.נ.א המשפחתי שלי ואהבתי כל שיר שיצא להם.
ביליתי אחרי צהריים שלמים עם חברותי שירלי וגלית (איתן אני בקשר עד היום) שגרו ממש לידי, והיינו חורשות מגזיני פופ (No. 1, Bravo) קוראות וגוזרות כל פיסת מידע על הזמרים שהערצנו (זה טיפה לקראת גיל 12 אבל בגדול דוראן דוראן, ניק קרשו, פול יאנג, כל אלה).
הלהיט הענק ש מאדנס, My Girl יצא כמה ימים לפני כריסמס 79, אבל היות שאני אוהבת מאוד גם את Our House הפעם בחרתי בו.
1982 - תקליט ראשון - מתי כספי סוף היום
כבר כתבתי שי.ב.מ, שם עבד אבא שלי, ידעו להיות חברת הייטק הרבה לפני שהתרבות הזו הגיעה לארץ. אז החלק הכי כייפי עבורנו, מלבד לעלות ולרדת במעלית המטורפת (אז המהירה בארץ!) החלק הכי שווה היה המתנות לחנוכה.
אני לא בטוחה שאפילו הפנמנו שאלו מתנות שבמקום אחר בעולם חוגגים את חג המולד. כל שנה, קצת לפני חנוכה – ההתרגשות התחילה. כנראה שלא היינו בית שמרעיף מתנות, כי לא זכורות לי מתנות יום הולדת מיוחדות שקיבלתי (מלבד סט מניקור שווה במיוחד שדודה שלי קנתה לי לבת המצווה באותה השנה) אבל את המתנות של י.ב.מ לא רק שאני זוכרת – גם הבחירה שלהן היתה קרנבל.
כנראה שבשנים הראשונות קיבלנו מה שאבא שלנו בחר. אבל עם הזמן הם השתכללו לכדי קטלוג ממנו אפשר היה לבחור, ואפילו בשנה אחת יריד! כל המתנות – המוצרים הכי שווים מחו"ל, ובאותן שנים חוץ לארץ היה ממש מחוץ לארץ – אני אטוס לראשונה לבד בגיל 21 – עם שמות של מותגים שחשקנו בהם כל השנה. בין היתר הזמנתי לעצמי ראש בובה עם איפור ושיער ששיחקנו בו שעות, חבילת עפרונות צבעוניים פסיכית של פאבר קסטל, שנמצאת אצלי עד היום (ושימשה גם את הבן שלי בתלמה ילין!). אבל בשנת 1982 בחרתי דווקא במתנה פשוטה יותר: תלושים לרכישת תקליטים. אלו היו התקליטים הראשונים שלי.
ידעתי בדיוק מה אני רוצה לקנות: כמובן. סטארז און 45. אותו לקט של כל להיטי הפופ של התקופה (ראו 1981). אז קניתי אותו ונשאר לי עודף, וקניתי את האלבום של FAME והרגשתי קצת עדרית, אבל לא תאמינו! נשאר לי כסף לתקליט שלישי. נתקלתי בתקליט החדש של מתי כספי.
לקח לי זמן להחליט.אני זוכרת את הרגע הזה שהחלטתי שכן, אני קונה אותו כי אני ממש אוהבת את המוזיקה שלו. זוכרת כמה הרגשתי "בוגרת", מילה שנהננו לגלגל על הלשון בגיל בת המצווה (אחרי עשרות קריאות במדריך התקופתי מ-12 עד 16). לא עוד הערצה ילדותית או נערית מטופשת אלא טעם מוזיקלי של ממש. אגב, לפרופורציה: את הבת מצווה חגגו לי במקלט של בית הספר (היו שם חוגים וספורט וכאלו) במשחקים של דינמיקה קבוצתית שאמא שלי העבירה, והיה די מעפן. אין לי בוק, ברוך השם. למען הסר ספק – אני לא זוכרת אף חגיגת בת מצווה של אף אחת מחברותי (סליחה, תזכירו לי) – למזלם של הורי, המפעל שנקרא "בת מצווש" התחיל כמה עשורים מאוחר יותר.
לא היה לי פשוט לבחור שיר מהאלבום הנהדר הזה. זה היה בעיקר אלבום פרידה ולב שבור, וזה כנראה התאים לי למרות שלא ידעתי מה זה בכלל. השתגעתי על "עוד תראי את הדרך" הפותח והקצב שלו. התענגתי על הקוליות של "שיר" – קלאס באפס מאמץ. מתתי על המקצב של ימי בצורת, ואהבתי אפילו את "סוף היום" השקט והמלנכולי מאוד, השיר הכי עצוב שנכתב אי פעם על פרידה מכלב. אבל אני הכי סאקרית לתזמור והעיבוד (גם של כספי כמובן) של מי ששר:
"מי ששר, ואפילו אם יזייף,
אלוהים את ראשו לוטף,
ואז לרגע מי ששר – מאושר".
בתור אחת שאהבה מאד לשיר, ושרה המון עם האלבום הזה, המלודיה המחזמרית הזאת (בטח יש לזה שם מקצועי – ספרו לי) ממיסה אותי תמיד. בואו לשיר איתי.
1983 - גבוהה והיפראקטיבית
יש לי אחלה סיפור לשנת 84 ובחרתי אליו כבר שיר, מה שמנטרל את השירים המעולים שיצאו בשנה הזו ולכן, למרות השירים המעולים שיצאו בשנת 83 (עשו לעצמכם טובה הקליקו על הלינק לרשימה של המצעדים), אני בוחרת השנה שיר מהשנה הבאה.
שמונים ושלוש היא השנה של Every breath you take, Billie Jean, Down Under, וגם של להיטי החתונות הנצחיות של האייטיז – Come on Eileen , והגדול מכולם Africa של טוטו כן כן. בארץ הלהיטים "בראש המצעד הלועזי היו פחות איכותיים, אבל עדיין אחד אחד. מדהים לראות איך באמת בגילאים האלו אנחנו זוכרים פשוט את כל להיטי הפופ שהושמעו ברדיו.
במצעד העברי אלו היו ירדנה נגד עופרה, בנזין מול תיסלם (לא סבלתי את ירדנה אבל לא הערצתי את עופרה, ואת בנזין ותיסלם אפשר היה לאהוב במקביל). כי אני הייתי יותר בקטע של… ניק קרשו.
בשנים האלו אני בעיקר זוכרת את עצמי לומדת מילים חדשות באנגלית. וככה עשינו את זה לפני שהיה אינטרנט: בחלק מהתקליטים המילים היו מודפסות מאחורה, או שהיה מצורף להם דף מילים. אבל לא בכולם! ואז הייתי שומעת את התקליט או הקסטה, עוצרת כל שניה, מנסה להבין מה המילה שהוא שר, רצה למילון ומחפשת. אני זוכרת שלמדתי מהשיר The Riddle את המילים "אבוקה" ו"רעלה" מהמשפט And his miud is a beacon in the veil of the night. הייתי משוגעת על Wouldn't it be good ושקלתי לשים אותו כשיר השנה הזאת. בספר הזכרונות של סוף כיתה ח' כתבו לי כל החברות שלי בפינה המקופלת של "סוד כמוס" שאני אדע שהוא מטר שישים ואחת. או שתיים. בכל מקרה – לא מהגבוהים. את הסיפור על הגובה שלי אשמור לשנה הבאה, כי בכיתה ז' עדיין לא דפקתי את הקפיצה שלי, אבל היפראקטיבית לגמרי הייתי.
הייתי מפריעה בכיתה כל הזמן. מדברת בלי הפסקה ומבלה שעות במסדרון. אז המורה שלי להיסטוריה איבדה את זה יום אחד ונתנה לי עונש: לכתוב ולהציג עבודה על מצדה. מה שהיא לא ידעה זה שאמא שלי היתה מורה להיסטוריה. היו לנו בבית המון ספרים ואחד מהם של יגאל ידין על מצדה. לקחתי את הספר, למדתי והכנתי ודפקתי בכתה הרצאה על מצדה. שושנה זליבנסקי נשתלה במקום. עד אז היתה בטוחה שאני סתם איזו סתומה פטפטנית, והנה גילתה: הילדה אינטליגנטית! היא יודעת לדבר ויודעת על מה היא מדברת. כשהיינו מבקרות אותה, שנים אחרי סיום בית ספר, היתה מתפוצצת מצחוק כשהיא מספרת את הסיפור הזה. מתוך 12 שנות לימוד אני באמת זוכרת מעט מאוד, אבל את העבודה על מצדה זוכרת היטב.
לשנה הזו בחרתי את הקליפ פורץ הדרך (!) של תומס דולבי, שדי התאים לשנים האלו של חיי: היפראקטיבית.
1984 - תרגיל בהתעמלות (עם מטריה!)
מעולם לא הייתי טיפוס ספורטיבי. במשפחה שלנו העריכו וטיפחו ביצועים אינטלקטואלים – כך שגם אם היה לי פוטנציאל כזה – לא ידעתי עליו. בזכות רגלי הארוכות הייתי טובה בריצות למרחקים קצרים, אבל שיעורי ספורט מעולם לא היו משהו שציפיתי לו. וכן, בכיתה ח' גבהתי. עד כדי כך, שבחזרות למופע הסיום (בו חברתי שירלי ואני גילמנו מכונת כתיבה?!) אמרו לכל הגבוהים לעלות לשורה האחרונה בבמה.
ניגשתי לענת ישראל, חברה שהיתה בין הגבוהות בשכבה, הבטתי אליה מלמעלה ושאלתי: "את חושבת שאני צריכה לעלות?". עדיין לא הגעתי למטר שמונים שאני היום (לא נמדדתי עשר שנים אבל אני אוחזת בטייטל בהכחשה), אבל בהחלט הייתי כבר ראש מעל כולן. ובעיקר כולם.
אז איך בכל זאת קיבלתי 9 וחצי בהתעמלות בסיום כיתה ח'?
או! מתברר שעריכה מוזיקלית טובה יכולה לפתוח לבבות.
בסיום כיתה ח' הבנים עשו מבחן והבנות… תרגיל אמנותי בליווי מוזיקה. יכולנו לבחור שלל עזרים ואני בחרתי – מטריה. חיבתי למחזות זמר כנראה השפיעה (הייתכן שלא כתבתי על מחזות זמר עדיין?! זה יקרה בעתיד).
מילא האביזר שליווה את התרגיל שלי – בתור השיר בחרתי שיר שמאד אהבתי מהילדות שלי באנגליה – אחד שכיכב על הקסטות שהיו אצל ההורים שלי, הקלטה של תכנית שאהבו בביביסי – Tie a Yellow Ribbon. בתור מי שלא יודעת עד היום לעשות גלגלון או אפילו גלגול פשוט, התאמנתי על צעדי ריקוד בסיסיים. לא היה בתרגיל הזה שום אלמנט נועז. בתור מי שגם לא למדה ריקוד מעולם – התאמנתי המון.
הבאתי את הקסטה מהבית, הכנסתי אותה לטייפ ונעמדתי בעמידת המוצא: מחזיקה מטריה לפני על הרצפה. מישהו לחץ פליי ופניו של אבינועם אורו. שירלי סיפרה לי אחר כך שכל התרגיל חיוך ענק היה מרוח על פניו והוא תופף ברגליו. בין כל הפלאשדאנס והמייקל ג'קסון הוא כנראה הופתע לשמור את אחד השירים האהובים עליו. השיר, שיצא בשנת 1973, היה כנראה פופולרי גם בהקשר של מלחמת יום הכיפורים בה נלחם בחווה הסינית. קיבלתי על התרגיל עשר, ובספורט תשע וחצי. או על התרגיל תשע וחצי? מה זה משנה. הייתי בעננים.
כך יצא שהשיר הזה היה אהוב עלי פעמיים – פעם אחת בזכות הזכרונות מאנגליה, ופעם שניה בזכות הציון המעולה שקיבלתי בזכותו בחינוך גופני.
זה שירו של אסיר משוחרר, שמבקש מהאהובה שלו לתת לו סימן – אם היא אוהבת אותו שתקשור סרט צהוב סביב עץ האלון בשכונה. הסיפור מתקשר גם לחיילים שחזרו ממלחמת האזרחים.. בקיצור – תקשיבו למילים ותראו איך זה נגמר…
1985- מודעות פמיניסטית
כמו רבות מאיתנו, אני פמיניסטית בזכות אמא שלי. למדתי ממנה דברים בעיקר מהאופן בו חיה – החל מהבחירה שלה לעבוד ולא להישאר בבית, ודרך האופן בו הביעה את הדעות שלה ללא פחד. הרבה שירים שמעתי בגיל 15, אבל שיחה אחת זכורה לי עם אמא שלי, שהפכה אותי למאזינה ביקורתית יותר לשירים ולצופה ביקורתית יותר בכל התרבות שסביבי:
ישבנו ליד השולחן במטבח, שאמנם היה מעין חדר נפרד בבית אבל הרבה דברים קרו סביבו (כמו שכתבתי בפוסט על ארוחות משפחתיות), וברדיו נשמע השיר החדש של דפנה ארמוני "אלה". המילים (שכתב שלום חנוך) עצבנו את אמא שלי. "אלה אלה, שמישהו יגלה לה, זה לא כמו שזה נדמה לה, אלה המסכנה".
כנראה בעיקר ה"מסכנה" הדליק אותה, והיא פצחה בנאום על כמה אפשר להציג נערות בתור ילדות, ולמה הן תמיד המסכנות, ולמה היא מחכה למלך של השכונה (ולא הוא לה) ובגדול משהו כזה. מכל השירים הסקסיסטיים או השוביניסטים שהיו סביבנו (ועוד יבואו) זה באמת לא אחד הגרועים – מתאר נערה צעירה שמתאהבת בפעם הראשונה באיזה דוש וליבה עומד להישבר, אבל מהשיחה הזו והלאה כבר לא הקשבתי באותו האופן לשירים. שמתי לב תמיד מיהי הדמות הנשית בהם, איך מציגים את היחסים שלה עם גברים, מי כותב את השיר.
אני זוכרת את השיחה הזו שלי עם אמא שלי בתור תחילת הפמיניזם המודע שלי.
1986 - ווקמן בתיכון
את השיר של השנה הזאת בוחר יובל, אחי הגדול.
אז לפני שנה, בשנת 1985 התקבלתי לתלמה ילין (מגמת אמנות פלסטית) וביליתי שם (די ביליתי, האמת!) עד 88.
כילדה מאד אהבתי לצייר ולעשות המון עבודות יד באינספור חוגים; היה לי ברור שאני מנסה להתקבל לתלמה ילין והגעתי לשם עם חברתי הטובה מהיסודי, זיוית.
עפתי שם. יותר מבכל תקופה בחיי (עד כה וכנראה עד בכלל) הייתי מוקפת באמנות: דרמה, קולנוע, אמנות פלסטית, ספרות, מוסיקה. גם חומר הלימודים, גם תחומי העניין של החברים שלי. היינו הולכים המון לסרטים בקולנוע פריז והסינמטק, קראתי המון ספרים באנגלית (בזכות האנגלית שלי הייתי במגמת אנגלית מוגברת, קראנו שם מכיתה ט' ספרים מסילבוס של אוניברסיטה ועשינו יחידה שישית של ספרות בכיתה יב').
מבחינת הכשרון שלי בציור הפכתי ללא ספק מראש לשועלים לזנב מאושר לאריות. מעולם לא שאפתי להיות אמנית, אבל ידעתי שאני רוצה להעביר את התיכון שלי בכיף, וכך לגמרי היה. מבחינה חברתית היו לי שם חברות טובות אבל כולם גרו רחוק (כשישנתי אצל חברתי נעמי בכפר סבא לא האמנתי כשקמנו בחושך כדי לתפוס אוטובוס לבית הספר), ולכן החבר'ה שלי נשארו אלו מהתיכון של שירלי וגלית – שמעון בן-צבי בגבעתיים (שבץ בשמו הפופולרי).
בתלמה למדתי לעבוד קשה – עוד ועוד ורסיות לאותו התרגיל, לקבל ולתת ביקורת, יכולת שרק שנים אחר כך הבנתי כמה היא נדרשת ונדירה, והסתובבתי בהפסקות כשבאזני מתנגנות קסטות אהובות שהקלטנו אחד לשני או מהרדיו, ופה ושם הייתי מקשיבה לרדיו – גלי צה"ל כמובן.
בין הקסטות ששמענו אז היו פיטר גבריאל וקייט בוש, "שיער" שכל כך אהבתי וכמובן – האלבום המעולה The Queen is Dead של הסמית'ס (מי ידע שיחלפו עוד 36 שנים עד שהיא תמות). זה בהחלט אחד השירים האהובים עלי בכל הזמנים, עם החליל והכינורות המופלאים, והמילים הרומנטיות-מורבידיות שלו. כמה מתאים לגיל שש עשרה.
בשנת 1966 עדיין לא נולדתי, ולכן לא בחרתי את השיר של שנת הלידה שלו, אבל בחרתי שיר של יום הלידה שלו! בשנות ההתבגרות שלי יובל, אחי הגדול, היה אחראי להרבה מהטעם המוזיקלי שלי, והוא בחר מעולה.
השיר שבחרתי במקור לשנה הזאת הוא האהוב עלי מהמחזמר HAIR: פרנק מילס (כמובן בגרסת הסרט). הוא מקסים בתמימות שלו וקורע במילים. ולמה מקרה? כי הנערה בשיר פגשה את פרנק ב- 12 בספטמבר, יום ההולדת של אחי הגדול.
אז אני מקדישה לו בחזרה את השיר הזה ושולחת אתכם להאזין בלופ, תוך שירה רועמת:
And if a double-decker bus | Crashes into us | To die by your side | Is such a heavenly way to die
1987 - הרקוויאם של מוצארט - חיים חדשים מתחילים
אני לא טיפוס נוסטלגי במיוחר (אמירה שעשויה להיות מוטלת בספק נוכח הפרויקט הזה), אבל מפתיע אותי לגלות כיצד חלקים מהעבר נשמרים אצלנו בפילטר מחמיא לעומת איך שהם היו במציאות. אחד כזה הוא התחרותיות שהיתה מנוע חזק מאד בתלמה ילין, כפי שסיפרו חברי לכיתה בכמה מפגשים שקיימנו בשנים האחרונות, בעקבות טרגדיות שאירעו בבית הספר. אולי פחות הושפעתי מהתחרות כי מראש ידעתי שאני זנב לאריות, ולא ציפיתי להתעלות על הכשרונות שהקיפו אותי.
אבל חלק מתחושת האליטיזם ששרתה על תלמה ילין (וכנראה שורה שם עד היום) – הבחינות לגלי צה"ל נחשבו שם כמעט כטקס מעבר. חצי מהמחזור שלי הלך, ובינהם גם אני ואיריס, שהיתה חברתי הטובה בתיכון. למבחני הידע הכללי, שנערכו בבית החייל בתל אביב, הגיעו כאלף איש. לא ידעתי המון מהתשובות, במקום פרסטרויקה כתבתי "פרספקטיבה" ובקטע פסיכי שאלו מי כתב את הספר "שושן לבן, שושן אדום", כשערב קודם תפסתי חצי דקה בה דוד שיץ התארח בתכנית תרבות בערוץ אחד. בקיצור – חשבתי שזה פוקס, אבל עברתי את הבחינות וזומנתי לבחינות קול.
ידעתי שהיה לי קול רדיופוני. אני לא חושבת שעדיין יש לי את הקסטה הזאת (בשנות השמונים עוד לא קראו לזה קלטת), אבל על הדקות הפנויות שהיו בסוף הקסטה של "שיער" הוקלטה שיחה עם אורי, בה אנחנו מדברים על "איזה כיף יהיה להיות שדרנית בגלי צהל" ו"אתה חושב שיש לי קול רדיופוני?". הקטע ההיסטרי היה, שהשיחה הוקלטה בדיוק שנה לפני תאריך הגיוס שלי, ב 23.8.87. עברתי את בחינות הקול הראשונות שערך דן כנר, וזומנתי לבחינות באולפן אגרון בירושלים, שם שמעו אותי ארז טל ואולי לצידו אברי גלעד, לא בטוחה.
עוד מקרה שלא אשכח לעולם היה שאחרי הבחינה בה התרגשתי בטירוף, יצאתי בהתרוממות רוח וטסתי לתפוס אוטובוס הביתה, כשקלטתי ששכחתי את הסוודר שבאתי איתו (בגווני פסטל אייטיז שאתם לא מאמינים). בשניה בה התכופפתי לאסוף את הסוודר, שהיה זרוק על כורסה ליד דלת האולפן – זו נפתחה וארז טל, שיצא ממנה אמר לי: "רונית, נכון? טוב שאת כאן, בדיוק רצינו לשמוע אותך שוב".
מה הסיכוי.
וכך, ייתכן שבזכות פיזור הדעת שלי, התקבלתי לגלי צה"ל, מה שללא ספק שינה את חיי.
אל הקורס הקדם צבאי, שנמשך חודש, הגענו שלושים נערים ונערות בלבד, ואחריו נותרנו, ובכן, רק 15. אני לא חושבת שמעולם קפצתי כה גבוה וצרחתי כה חזק כשהתקשר ירון אשבל, כפרה על הראש שלו, ובישר לי שהתקבלתי.
כמתנה לכבוד האירוע ההורים שלי קנו לי את הפרטיטורה של הרקוויאם של מוצרט, שמאד אהבתי. זו היתה הפרטיטורה הראשונה וכמעט האחרונה שלי, ונהגתי לשבת איתה שעות ולעקוב אחרי המלודיות של הכלים השונים, לשיר עם הזמרים ולהתענג על הגאוניות של מוצרט. קצת לפני השנה הזאת אמא שלי חלתה בסרטן והחלה טיפולים. יש לנו עוד כמה שנים לפני הרקוויאם הבא.
1988 - מתחילה את הבוקר בטוב!
כמובן שמהשנים האלו יש לי קצת יותר סיפורים. אבל אני נשארת נאמנה לפורמט ובוחרת אחד או שניים.
אז התקבלתי לגלי צה"ל (במחלקת קריינים יחד עם אמיר אשר ורון לווינטל) ובמשך 8 חודשים הייתי צמודה לקריינית בכירה ממני, רוני יובל. אחרי כמה חודשים זה התחיל לשעמם (היום התקופה הזו קצרה יותר) אבל אחרי 8 חודשים התחלתי להגיש מוסיקה בלילות. "בימים ההם" עדיין היינו מדברים עם ריש מתגלגלת. נשמעתי כרומניה מושבעת כשניסיתי לומר בשבת בחמש בבוקר – הזמן בו איש אינו מאזין לרדיו ולכן שם פותחים הקריינים הטריים את המקרופון לראשונה בלייב – "בוקR טוב, כאן Rונית כפיR". אין לכם מושג כמה קשה להגיד רייש מתגלגלת בתחילת ובסוף מילה. מצד שני, גם אמיר אשר נדפק מזה ;).
אחרי כמעט שנה קיבלתי תוכנית משלי – "בוקר טוב צה"ל" בין חמש לשש בבוקר.
מצד אחד, הסיוטים שהיו לי שאני לא אתעורר (זה קרה בערך פעמיים) היו מעירים אותי באחת, שתיים ושלוש בלילה. הייתי חולמת שאני לא מתעוררת. הימים שלי התהפכו והייתי מתעוררת בזיעה קרה, שומעת את אמא שלי אומרת בטלפון "כן, היא כאן, אבל היא ישנה" ומזנקת מהמיטה, רק לגלות שהשעה אינה אחת בלילה, אלא אחת בצהריים.
אבל מצד שני קמתי כל בוקר ברבע לארבע, ההסעה היתה מגיעה לאסוף אותי (לפחות פעם בשבוע מהז'בוטינסקי הלא נכון בעיר אחרת בגוש דן), וכל כך אהבתי את התכנית הזאת – אולי מפני שהיתה הראשונה שלי, אבל גם בגלל השעה.
הייתי מגיעה לקומת היומן, פוגשת מילואימניקים מנומנמים שסיימו משמרת חדשות לילה (על המפגש עם אודי אשרי ז"ל סיפרתי בפודקסט של קורין קיציס), ומעירה את כולם עם האנרגיות שלי.
עד היום, מכל השעות ביממה בהן הגשתי (ואני חושבת שכיסיתי כל שעה ביום) – היה משהו כל כך מיוחד בשעה הזאת: לשדר למי שקם מוקדם – חקלאים, נהגים, חיילים בעיקר. האינטימיות שאני כל כך אוהבת ברדיו – כלי תקשורת המונים שמשדר תמיד אחד על אחד – הועצמה בשעות האלו. אני הייתי הקול הראשון שהמוני אנשים שמעו מיד כשהם קמו. הרגשתי את האחריות על העירנות והתפקוד שלהם בידיים שלי. שיש לי את כל הקשב שלהם – כי בשעות האלו לא היה להם שום דבר אחר לעשות חוץ מלהקשיב לרדיו תוך עבודה מונוטונית זו או אחרת. האוירה שיצרתי הכתיבה להם את האנרגיה של שארית היום; היו לנו חיילים קבועים שהיו מתקשרים ומוסרים דרישות שלום (ד"ש לנחל אדורה!) וכל כך אהבתי לא רק את הפינה האינטימית שלי, אלא גם את היותה קבועה.
בעוד חברי למחלקה פירפרו בין משמרות בשעות שונות ביום, ולא היה להם יום או לילה – אני זכיתי מהר מאד, תחת אלכס אנסקי, אז ראש מחלקת קריינים, לעבוד חמישה ימים בשבוע במשמרת קבועה. את אחרי הצהריים שלי השקעתי בלימוד צרפתית במכון הצרפתי (אנחנו קצת גולשים לגיל 19 פה) – חלום שתמיד היה לי.
אמנם השיר הזה של הסטונז יצא בשנת 81, אבל היו בקרים חסרי פחד שפתחנו איתו בחמש בבוקר.
מיד אחרי מנגינת החליל האיטית של "פרקי אבות" ואחרי מארש צהל הקלאסי, הייתי שמה את המחט על התקליט (אז עדיין שידרנו מתקליטים – תוך כמה שנים הדיסקים ייכנסו לחיינו!) – וידענו שזה הולך להיות יום מוצלח.
1989 - הקלטת הלוהטת
האמת? נראה שמרוב התלהבות קצת בלבלתי את השנים. ל"בטצ" ("בוקר טוב צהל". ל"בוקר טוב ישראל" ו"ערב טוב ישראל" קוראים בהתאמה בטי ועטי) הגעתי קרוב יותר לגיל 19, ואת החודשים הראשונים שלי בגלי צהל בגיל 18 העברתי בהרכבת אוספי שירים על קלטות, שהועתקו בין חברותי ומשפחתי. בכל מקרה השנתיים האלו מחוברות ביחד, ולכן נוותר על הדיוק ההיסטורי.
למרות שמאז ועד היום הטעם שלי מאד מיינסטרימי (לא ברור אם גלגלצ יצר את זה או שהגעתי בדיוק ככה) – הנגישות בתקליטיה לאלפי תקליטים ריגשה אותי והסתובבתי שם, אוספת שירים שאני אוהבת בימים שאי אפשר היה לסמן עליהם לייק בספוטיפיי. הייתי אשכרה מעבירה אותם מתקליט לקסטה באיזה אולפן בשעות המתות שהיו לי במשמרות. מלבד עותק אחד לאח שלי, אני יודעת שחברתי רותי לקחה עותק לבסיס בגלילות, ומשם הוא נפוץ לעוד כמה אנשים...
לקלטת האמורה היה צד אחד קצבי וצד שקט. אני לא בטוחה מה פתח אותה, אבל בריאן פרי היה אחד השירים הראשונים. מאד אהבתי את השירים של רוקסי מיוזיק, את הרומנטיות והסטייל שלהם.
משנת 89 הפכתי גם אני עבד לאהבה: בגיל 18, אחרי שנים של התעלמות של בנים ממני, התחילו איתי שני בחורים שונים ביותר באותו היום. את החבר הרציני הראשון שלי פגשתי בגלי צהל בגיל 19, ונפרדנו אחרי כמה חודשים – דפוס שימשיך, בואו נאמר, במשך שנות העשרים שלי…
אחי הקטן ניסה לשחזר את הקלטת בפלייליסט הזה בספוטיפיי. ממש לא הכל שם – אם יש בקהל מי שזוכר מה עוד היה שם – אני מחכה לשמוע!
אז התחלנו את שנות העשרים שלי.
אם אסכם אותן? שנים קשות עם המון תנודות. ואולי אלו שנות העשרים אצל כולם? מצד אחד נסקתי בקריירה ובלימודים, הייתי מוקפת חברים, הרווחתי מעולה, למדתי המון ומצד שני מותה של אמא שלי (בשנת 91, היכונו לשבוע הבא?) ריסק אותי והשאיר אותי מדוכאת מאד למשך הרבה שנים, היו לי הרבה בני זוג ולא מצאתי אהבה יציבה בחיים שלי. לא מעט פסיכולוגים ליוו אותי בשנים האלו, ורק לקראת גיל שלושים נרגעתי קצת והתחלתי קצת יותר לאהוב את עצמי.
